רע"פ 1200/11 מואיז יעקובוב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 21700-07-10 כבוד השופטים ש' ברלינר- סג"נ , י' גריל- סג"נ , ב' בר-זיו ), בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (ת"פ 22022-07-09, כבוד השופט מ' ארגמן- סג"נ ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב, גניבה מרכב, חבלה במזיד והחזקת נכס החשוד כגנוב. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 23.7.2009, בשעות הצהריים, התפרץ המבקש לרכב וגנב מתוכו רכוש השייך לבעלי הרכב. בהמשך לכך, נתפש המבקש כשהוא מחזיק בחלק מהרכוש וכן במכשיר GPS שיש חשד סביר שהוא גנוב.

ביום 6.7.2010 הרשיע בית המשפט את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, במיוחס לו בכתב האישום. ביום 13.7.2010 גזר בית המשפט על המבקש תשעה חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור המבקש את העבירות בהן הורשע; הפעלת עונש מאסר מותנה בן תשעה חודשים, שנפסק בת"פ 1376/05 (ביום 4.12.2005, בבית משפט השלום בקריות), באופן שלושה חודשים ירוצו במצטבר ושישה חודשים ירוצו בחופף, כך שהמבקש ירצה סך הכול שנים עשר חודשי מאסר בפועל.

על גזר דינו של בית משפט השלום, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 27.1.2011 דחה בית המשפט את ערעורו על הכרעת הדין, וקיבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין, כך שעונש המאסר המותנה הועמד לגבי העבירות של גניבה מרכב והחזקת רכוש החשוד כגנוב, על שישה חודשים למשך שלוש שנים, ואילו המאסר המותנה לגבי עבירות של פריצה לרכב במטרה לגנוב וחבלה במזיד ברכב, הותר בעינו על שנים עשר חודשים. יתר רכבי גזר הדין הותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה שב וטוען המבקש כנגד עצם הכרעת הדין. לטענתו, הוא לא התפרץ לרכב, אלא הבחין באדם אחר שהתפרץ לרכב וזורק תיק לעבר השיחים, וכל אשר הוא עשה, היה לחטט בתיק זה. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט משלא נתן משקל מספק למחדל אשר נפל בחקירה בעניינו, דהיינו, לכך שהתיק הושב למתלוננת בטרם נלקחו ממנו טביעות אצבע. לענין גזר הדין טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משהפעיל כנגדו את עונש המאסר המותנה, מאחר שבהליך בו הושת עליו מאסר מותנה זה, נפל פגם מהותי, מאחר שהוא לא היה מיוצג בו. על כן טוען המבקש, הוא לא יכול היה לדעת שמניין הימים לתקופת התנאי, יחל מיום שחרורו ממאסר, ולא ממועד מתן גזר הדין.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות כל טענותיו של המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. זאת ועוד, במסגרת הבקשה טוען המבקש אף כנגד קביעות עובדתיות אשר קבעה הערכאה הדיונית במסגרת הכרעת דינו. אולם, ככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אלא במקרים חריגים, הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשה למתן רשות ערעור (ראו: רע"פ 924/08 גוטליב נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 30.3.2008). במקרה דנן, הקביעות העובדתיות שנקבעו בהכרעת הדין, הינן מבוססות ומעוגנות בחומר הראיות. איני סבור כי טענותיו של המבקש מקימות כל עילה להתערבות בהן.

לענין טענותיו של המבקש כנגד הפעלת עונש המאסר המותנה, הרי שטענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). אולם, בעניינו של המבקש, אין כל סטייה לחומרה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת, זאת אף נוכח עברו הפלילי של המבקש, והעובדה שהוא ביצע את המעשים בשעה שתלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה. אומנם, המבקש טוען כי לא היה מיוצג בהליך בו הוטל עליו מאסר מותנה זה. אך, עיון בגזר הדין כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מעלה כי הללו היו מודעים לנסיבה זו, והביאו אותו בחשבון, וכך אמר בית משפט השלום לענין זה:

"אינני רואה שנפל פגם מהותי אם בכלל ביחס לנאשם עובר למאסר המותנה... מכל מקום, לקחתי לתשומת ליבי את הענין ובודאי אעשה בו שימוש לקולא למען הזהירות." (ההדגשות הוספו - ס' ג' ).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

הבקשות לעיכוב ביצוע ולמינוי סניגור שהוגשו על ידי המבקש נדחות אף הן.