רע"פ 1201/13 יעקב אל רג'אבי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (עפ"ג 5011/09, כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן ) מיום 14.1.2013.

המבקשים הורשעו ביום 12.11.2007 בעבירות על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק ) (ת"פ 2206/05 כבוד השופטת ת' צבן ). תחילה כפרו המבקשים בעובדות כתב האישום, אולם לאחר סיומה של פרשת התביעה, חזרו בהם והודו בעובדות כתב האישום. על פי כתב האישום, במהלך השנים 2005-2003, ביצעו עבודות בנייה במקרקעין בירושלים. במסגרת זאת, עסקו בבניית בניית בניין בן ארבע קומות (להלן: הבניין ). ביום 11.12.2003, הוצא צו הפסקה מנהלי על-ידי יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית ), שעל פיו עליהם להפסיק מיד את הבנייה. באותה העת, כלל הבניין יסודות בניין בלבד. לאחר כחודש, הוציא יו"ר הוועדה המחוזית צו הריסה מנהלי. ביום 23.3.2004 ניתן על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים צו שיפוטי וצו זמני למניעת פעולות לשם הפסקת הבנייה ואיסור אכלוס הבניין. לאחר הוצאת הצווים, המשיכו המבקשים בביצוע עבודות בבניין, השתמשו בבניין למגורים, והמשיכו לאכלס אותו. שני המבקשים הורשעו בביצוע עבודות בניה ושימוש בקרקע בלא היתר כדין (סעיפים 145(א)(2) ו-204(א) לחוק; סעיפים 145(א)(3) ו-204(א) לחוק, ותקנה 1(1) לתקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר בהתאמה). כמו כן, המבקש 1 הורשע באי קיום צו הפסקה מנהלי (סעיפים 237 ו-241 לחוק), והמבקש 2 באי קיום צו הפסקה שיפוטי וצו זמני למניעת פעולות (סעיפים 239(א) ו-241 לחוק; סעיפים 246, 247(א) ו-249 לחוק בהתאמה).

הוסכם בין הצדדים כי בית המשפט יהא רשאי לגזור על המבקשים קנס מעבר לתקרה הקבועה בחוק, בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 219(א)(1) לחוק, וכי הבסיס לחישוב הקנס בטיעונים יהיה על פי עלות בנייה של 1,000 ש"ח למטר רבוע. במסגרת הטיעונים לעונש הגישה המשיבה חוות דעת שמאי, אשר העמידה את שווי הבניין על 742,000 דולר. ביום 14.10.2009, ניתן גזר הדין בעניינם של המבקשים. במסגרתו, ציין בית המשפט לחומרה כי מדובר בעבירת בנייה בהיקף נרחב, תוך כדי הפרת צווים מנהליים ושיפוטיים. עם זאת, לקולה, קבע בית המשפט כי לא הוכח שהבניין נבנה למטרות מסחריות, ולכן קיבל את טענת המבקשים כי נבנה למטרת מגורים ונוכח מצוקת הדיור באזור. כפועל יוצא, בית המשפט לא ראה לנכון לחרוג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, וגזר על כל אחד מן המבקשים קנס בסך 420,000 ש"ח, שישולמו ב-60 תשלומים חודשיים, ושישה חודשי מאסר על תנאי. כמו כן, ציווה על המבקשים להתאים את בניית הבניין להיתרי הבנייה החלים באזור, ובאין ברירה אף להרוס אותו. בהתאם, אם לא יעמדו בכך, תהא רשאית הוועדה המחוזית להרוס את הבניין, תוך השתת העלות על המבקשים.

המשיבה ערערה על גזר הדין. בערעורה, טענה כי הקנס שנגזר על המבקשים נמוך מדי, ועל בית המשפט היה להטיל קנס בגובה שוויו הכפול של הבניין, וזאת לאור היקף הבנייה הנרחב, הפרת הצווים והתנהלות המבקשים במהלך ההליך המשפטי בעניינם. כמו כן, טענה המשיבה כי יש להקטין באופן משמעותי את מספר התשלומים. לדידה, פרישת הקנס לאורך חמש שנים מטיל עומס בלתי מוצדק על רשויות האכיפה, וההחלטה על כך ניתנה ללא כל נימוקים.

ביום 14.1.2013, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים באופן חלקי את ערעור המשיבה. בית המשפט קבע כי מדובר בבניין רב קומות, בעל מספר גדול של דירות. בהמשך לכך, קבע בית המשפט לאור העובדה שמשיב 2 אינו מתגורר בבניין, מדובר בבנייה למטרה מסחרית. כמו כן, ציין בית המשפט לחומרה את המשך הבנייה לאחר הוצאת הצווים המנהליים והשיפוטיים. לאור זאת, החליט בית המשפט המחוזי להגדיל את סכום הקנס ולהעמידו על 700,000 ש"ח לחובת כל אחד מן המבקשים. עם זאת, החליט שלא להתערב בקביעת בית המשפט לעניינים מקומיים לעניין פריסת הקנס לתשלומים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. במסגרתה, סומכים המבקשים את טיעוניהם על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, וטוענים כי לא הוכח בערכאה הדיונית כי הבניין נבנה למטרות מסחריות, ולכן כפועל יוצא הוא נבנה למטרות מגורים. כמו כן, הקנס שנגזר עליהם חורג באופן קיצוני ממתחם הענישה בגין עבירות דומות, והסכום שנקבע מבוסס על הערכה בלבד.

בתגובתה, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות. לדידה, הבקשה אינה מעלה שאלה ציבורית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטי של המבקשים, ולפיכך אינה מצדיקה הענקת רשות לערער. כמו כן, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי . בתוך כך, לטענתה, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הבניין נבנה למטרה מסחרית נכונה, ובית משפט זה קבע פעמים רבות כי יש להחמיר עם נאשמים בעבירות דומות.

לאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, בבקשה ובתגובת המשיבה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אין זה המקרה. העיון בבקשה מעלה כי מכלול טענות המבקשים נוגעות לעניינם הפרטני בלבד, ואינן מעוררות כל סוגיה כללית. כל טענות המבקשים מופנות כנגד גובה הקנס שגזר עליהם בית המשפט המחוזי. אולם, כידוע, אין בחומרת העונש כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא במקרים של סטייה משמעותית ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997)). במקרה דנן, לא מצאתי כלל סטייה ממדיניות הענישה, וודאי לא סטייה חריגה המצדיקה קבלת הבקשה. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות. כמו כן, לא מצאתי כי יש להעניק למבקש רשות ערעור מטעמי צדק. לאחר עיון בבקשה, לא מצאתי טעמים מיוחדים או נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת.

סוף דבר, הבקשה נדחית.