רע"פ 1203/09 משה בן נתן נ. מדינת ישראל

גם אם יש ממש בטענות העקרוניות שהעלה בא-כוחו של המבקש, באשר לקושי הטבוע בעדות-זיהוי והזהירות המתחייבת בבחינתה, בפרט מקום בו היא משמשת עדות עיקרית לחובת נאשם, למבקש שבפני הן לא יוכלו לסייע. אותן טענות, שהועלו ושבו והועלו בשתי הערכאות הקודמות, לא גרעו מכוחה של עדות-הזיהוי שמסר המתלונן בפרשה זו נגד המבקש ושותפו למעשה העבירה – התפרצות לדירה בכוונה לגנוב ממנה. עדות זו נמצאה מוצקה ואמינה, והביאה למסקנה כי המתלונן אכן זיהה את המבקש, בוודאות, בסלון ביתו ובהמשך כאשר נמלט מן הדירה. גם לטענות הנוספות, בדבר מחדלי המשטרה בחקירת הפרשה, אלימות שהפעיל נגד המבקש חוקר המשטרה ובה תלה המבקש את שתיקתו בחקירה, וחולשתה של ראיה מחזקת נוספת – הימנעותם של המבקש וחבריו מלפתוח את דלת הבית בו שהו בפני השוטרים שבאו לעוצרם, לא נמצא בסיס בחומר שהונח לפתחן של ערכאות קמא. ומאחר שכל שראה לנכון בא-כוח המבקש לכלול בבקשה זו, גם אם עשה זאת ברהיטות ובשום שכל, נגע לפרטיה המסוימים של הפרשה ולא היה אלא חזרה על שנטען ונדחה, לא ראיתי כל עילה להרשות ערעור שני, על יסוד הכללים הנקוטים בפסיקתו של בית-משפט זה. אין, לפיכך, מקום להיעתר לבקשה, והיא נדחית.