רע"פ 1204/11 יעקב כהן נ. עיריית תל אביב יפו

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת צ'רניאק) מיום 1.2.2011 בתיק עפ"א 27458-09-10, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (השופטת רוטנברג) מיום 2.9.10 בתיק ת"ב 01-09-0002724.

ב.

ביום 15.12.03 נתן בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב פסק דין המחייב את המבקש להרוס בניה בלתי חוקית בקומת מרתף בנכס ברחוב רמז בתל אביב (להלן ההליך הראשון ). אין חולק, כי גם לאחר הארכות המועד השונות (בערכאה הראשונה ובערכאת הערעור) לא קוים פסק הדין. מסיבה זו הוגש נגד המבקש (בשנת 2009) כתב אישום, בו יוחסה לו עבירה של אי קיום צו בית משפט. המשיבה הסתמכה בעיקר על עדות מפקח הבניה - אשר אף שמזכירותיו של המבקש (בעצמו עורך דין ) לא איפשרו לו (בהוראת המבקש) גישה למרתף, העיד כי קומת המרתף לא נהרסה. המבקש עצמו נמנע מעדות. בית המשפט הרשיע את המבקש, ובין היתר קבע, כי בנסיבות העובדה שלא הוצגו תמונות ברורות או תרשים ברור של המרתף אינה שוללת את האפשרות להרשיע. כן נדחתה טענת המבקש, כי המרתף הוקם מכוח היתר בניה משנת 1956 - שכן טענה זו הועלתה ונדחה בהליך הראשון; ועוד נקבע, כי במהות טענה זו היא טענת ערעור על פסק הדין בהליך הקודם, ודבר זה אין להלום. בנסיבות הושת על המבקש קנס בסך 25,000 ₪ והתחייבות כספית להימנע מעבירה של אי-קיום צו בית משפט.

ג.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה (ביום 1.2.2011) בעיקר בקביעה:

"בית המשפט שישב על המדוכה נתן בפסק דינו מענה ברור, מפורט ומנומק לכל אחת מן הטענות ולא מצאתי דופי באף אחד מממצאיו או נימוקיו... אמת ניתנת להאמר, שאני רואה בערעור על הכרעת הדין ערעור שאין בו כלום. גם באשר לגזר הדין, נראה כי בית המשפט לא מיצה את הדין עם המערער...".

ד.

כלפי פסקי דין אלה הוגשה הבקשה שלפנינו. נטען, כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעל חשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128), והיא: האם ניתן להתגונן מפני טענה לגבי הפרת צו שיפוטי רק בעזרת היתר בניה מאוחר לצו (כקביעת בית המשפט לעניינים מקומיים), או שמא גם בעזרת היתר שקדם למתן הצו. בין היתר נטען, כי אין חולק שלמרתף קיים היתר בניה, וכי חוקיותו אושרה בעדותה של מפקחת הבניה אלפסי. נטען, כי בנסיבות גם קמה למבקש הגנה מן הצדק, וכי נפלו פגמים שונים בהוכחת טענות המשיבה לגבי הפרת פסק הדין.

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. זאת, גם אם לא נתייחס לשאלת תום ליבו של המבקש - אשר מנע מפקחי העירייה לבדוק את מצב המרתף, ועתה הוא טוען כי מצבו לא הוכח כדבעי. סבורני, כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. פשיטא כי ההליך הפלילי בגין הפרת פסק הדין בהליך הראשון אינו הליך ערעור על אותו פסק דין, מה גם שבית המשפט לעניינים מקומיים קבע כי ההיתר משנת 1956 הוצג בפני בתי המשפט בהליך הראשון, והם דחו את טענות המבקש המתבססות עליו. אילו היה המבקש מקבל היתר בניה למרתף לאחר שהסתיים ההליך הראשון (ומטיעוני המבקש לעונש בבית המשפט לעניינים מקומיים משמע, כי הוא פועל כיום להשגת היתר כאמור - ומשמע, כי לעת הזאת אין בידו היתר), היה עליו לפעול לביטול הצו השיפוטי בגדרי ההליך הראשון; ובכל מקרה לא היה רשאי לעשות דין לעצמו. ועוד, איני סבור בנסיבות כי מתעוררת אותה שאלה עקרונית שהמבקש מציג, שהרי מדובר בנושא המתוחם נקודתית ונבדק בכל מקרה לגופו. קשה להלום כי באמצעות תיק זה, שנפתח בשל אי קיומו של הנקבע בהליך הראשון, יבדוק בית המשפט את תקפותן של ההכרעות בהליך ההוא, וגם אם המבקש טוען שלא זו כוונתו, זהו הפועל היוצא מטענותיו. אילו רצה היה עליו לפעול לאחר ההליך הראשון באופן סדור כנדרש, ולא להתעלם מפסק הדין באותו הליך, שלא לדבר על כך שראוי היה כי ייכבד ויסביר את עמדתו באמצעות עדות בית המשפט, ולא כפי שנהג; ומי שאין לו מה להסתיר, גם אינו מונע מן הרשות לבדוק דברים במו עיניה. על הכל לידע ולהיודע, כי בית משפט זה לא יתן ידו להנצחת בניה שנקבעה כבלתי חוקית, לא כל שכן באורח אשר כזה.

ו.

לא אוכל להיעתר למבוקש.