רע"פ 1226/12 יוסף זילברשטיין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 56387-11-11, כבוד סגן הנשיאה ש' ברלינר , סגן הנשיאה י' גריל , והשופטת ב' בר-זיו , מיום 2.2.2012), שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"פ 9147-11-08, ת"פ 3146-02-11 (כבוד סגנית הנשיא א' קנטור ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן בת"פ 3146-02-11 המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בפומבי. ביום 22.3.2011 הרשיע בית משפט השלום את המבקש, בעקבות הודאתו, בעבירה שיוחס לו בכתב האישום המתוקן והורה על הכנת תסקיר שירות מבחן בעניינו, וכן קבלת חוות דעת של המרכז להערכת מסוכנות וקבלת תסקיר קורבן.

ביום 3.11.2011 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר בפועל; הפעלת עונש מאסר מותנה בן שישה חודשים שהוטל עליו בתיק

קודם (9147-11-08), באופן מצטבר; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וכן קנס בסך של 3,000 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שבתיק קודם (9147-11-08) הורשע המבקש בעבירה דומה של מעשה מגונה בפני קטינה והוטל עליו מאסר מותנה וכן צו מבחן למשך שנתיים, שאחד מתנאיו היה השתתפות בקבוצה טיפולית למשך שנה לפחות. ביום 11.4.2011 הוגשה בקשה מטעם שירות המבחן להפקיע את צו המבחן שהוטל עליו באותו תיק, שכן המבקש הפסיק את השתתפותו בקבוצה הטיפולית חרף התנגדות מנחי הקבוצה. בעקבות זאת, ביום 18.7.2011 הורה בית המשפט על הפקעת צו המבחן. המערער הודה בעובדות כתב האישום בתיק שבגינו הוטל הצו, הורשע והופנה פעם נוספת לשרות המבחן וכן למרכז להערכת מסוכנות. בגזר דינו ציין בית המשפט כי העונש שהוטל על המבקש כולל את העונש בתיק המקורי וכן את העונש בגין העבירה בה הורשע בת"פ 9147-11-08.

בגזר דינו התייחס בית המשפט לתסקיר מטעם שירות המבחן שלפיו נשקפת מהמבקש מסוכנות גבוהה והוא גילה מודעות חלקית בלבד למניעי התנהגותו. שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו של המבקש. כמו כן, התייחס בית המשפט לחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות שלפיה מסוכנותו המינית של המבקש לטווח ארוך גבוהה ומדובר בעבריין מין רצידיביסט. בית המשפט קבע כי העבירה שבגינה הורשע המבקש אינה מן העבירות החמורות שבעבירות המין. המבקש לא חשף את איבר מינו בפני הקטינה ולא נגע בה. בנוסף, במסגרת השיקולים לקולה התייחס בית המשפט לכך שהמבקש הודה במעשיו וכן הביע צער וחרטה, וכן לכך שהחל מחודש מרץ 2011 הוא נמצא בטיפול במסגרת פרטית. בהקשר זה התייחס בית המשפט לחוות דעתו של המטפל הפרטי שלפיה המבקש מודע כיום למצבי סיכון והוא הפיק תועלת משמעותית מהתהליך הטיפולי. מבחינת שיקולים לחומרה התייחס בית המשפט לכך שהמבקש ביצע את המעשה המתואר בכתב האישום בעת שהיה מצוי תחת צו מבחן שהוטל עליו בתיק קודם ובעת שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה. לפיכך, קבע בית המשפט כי הוכח שההליך המשפטי וההרשעה אינם מרתיעים את המבקש מלחזור ולבצע עבירות. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקש אמנם נטל חלק בטיפול קבוצתי ייעודי אך לא גילה מוטיבציה והיה משוכנע בכך שהטיפול אינו נחוץ. בית המשפט התייחס גם לתסקיר הקורבן שלפיו גרמה הפגיעה למתלוננת פחד וחרדה. לאור כל זאת, קבע בית המשפט כי בבואו לגזור את דינו של המבקש עליו לשקול בראש ובראשונה את הסיכון הטמון בו כלפי קטינות נוספות, סיכון שאין בטיפול שהוא עובר כדי לאיינו או להפחיתו. עוד קבע בית המשפט כי אין להעדיף את האינטרס הפרטי של המבקש ושל בני משפחתו על פני אינטרס הציבור והאינטרס של המתלוננת. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש להטיל על המבקש עונש של מאסר בפועל. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי לא ימצה את הדין עמו ויטיל עליו תקופת מאסר שבמהלכה יוכל לעבור טיפול מתאים במסגרת תוכניות הטיפול המתקיימות בשירות בתי הסוהר.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט דחה את טענות המבקש, לפיהן לא ניתן משקל מספק לשיקולי השיקום בגזר הדין של בית משפט השלום. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי שיקום הוא רק אחד משיקולי הענישה הכלליים ואין לשים במקרה זה את הדגש על שיקולי השיקום שכן ניתנה למבקש בעבר הזדמנות להשתקם אך ניסיונותיו לא צלחו. עוד קבע בית המשפט כי העבירה שביצע המבקש גרמה לקורבן נזק כבד וכי אם המבקש היה רוצה להשתקם היה עליו לפנות לטיפול מיד כאשר היה מודע לבעיה ולא להמתין לשם כך עד להליך המשפטי. עוד התייחס בית המשפט לכך שהמבקש לא נרתע מהעובדה שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי וביקש לקבל טיפול רק לאחר שהתברר לו שיצטרך לשלם על מעשיו וכי לא תינתן לו הזדמנות נוספת. לאור כל זאת קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על המבקש הוא ברף הנמוך של מדיניות הענישה, וכי הוא עונש ההולם את העבירה שבה הורשע בת"פ 3146-02-11 לבדה. עוד קבע בית המשפט כי לא היה צורך בחקירת עורכת הערכת המסוכנות, ואף אם היה נקבע כי המבקש אינו מסוכן, לא היה בכך כדי לשנות מהעונש שהיה ראוי להטיל עליו. בית המשפט דחה אף את טענות המבקש שלפיהן לא הוזהר בטרם הטלת צו המבחן. בית המשפט קבע כי אכן הוא לא הוזהר במפורש, אך אין ספק כי היה מודע להשלכותיו של הצו.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, בקשתו מעלה שלוש שאלות בעלות חשיבות משפטית ציבורית: ראשית, מהן ההשלכות של סירוב בית המשפט לאפשר לו לחקור את עורכת חוות הדעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות; שנית, מהן ההשלכות של העובדה שלא הוזהר כי ניתן יהיה להענישו בשנית באם יפר את צו המבחן; ושלישית, מהו המשקל שיש לתת לשיקולי השיקום כאשר יש סיכוי של ממש שטיפול מתאים יביא להפחתת מסוכנותו של הנאשם. לטענתו, שגה בית משפט השלום בכך שלא הזהירו שאם לא ימלא אחרי הצו יהיה צפוי לעונש. בשל כך, טוען המבקש כי לא ניתן להענישו שוב בגין העבירה בת"פ 9147-11-08. עוד טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום בכך שסירב לבקשתו לחקור את עורכת חוות הדעת בעניין מסוכנותו המינית, ללא כל נימוק. בהקשר זה מוסיף וטוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי אף לו היה נקבע כי הוא אינו מסוכן, העונש שהוטל עליו ראוי. זאת, שכן אין לקבוע כי רק שיקולי הגמול וההרתעה רלבנטיים וכי ייתכן ואם הייתה עורכת חוות הדעת נחקרת, העונש שהוטל עליו היה עונש שונה. עוד טוען המבקש, כי העבירה בה הורשע היא עבירה ברף הנמוך ביותר של עבירות המין וייתכן כי אינה עולה כדי עבירה פלילית כלל. לטענתו, עבירה זו אינה מצדיקה עונש מאסר בפועל. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי שגו הערכאות הקודמות בכך שלא אפשרו לו להשלים את ההליך הטיפולי הפרטי בו החל.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף האמור בה, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית. יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש.

אוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. כל טענותיו של המבקש נדחו על ידי בית המשפט המחוזי ולא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו המנומק. אף לטעמי היה על המבקש לפנות להליך טיפולי משמעותי כאשר ניתנה לו ההזדמנות לכך. אלא, שהוא לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו, לא השתקם וחזר וביצע עבירה של מעשה מגונה, למרות צו המבחן ולמרות שהיה מודע לעונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. בנסיבות אלה מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה העונש שנגזר עליו אינו עונש חמור, אלא עונש שנוטה לקולה.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. שירות בתי הסוהר יפעל, ככל שביכולתו, למען שילובו של המבקש בהליך טיפולי מתאים.

לאור האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.