רע"פ 1234/09 צבי שורצבלט נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. נמצא כי המבקש תקף אדם אחר וגרם לו שבר בירכו. בעקבות ההרשעה נדון המבקש ל-5 חדשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, 5 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 1,000 ש"ח והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 2,500.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי, וכוון נגד חומרת העונש, נדחה. נקבע, כי נוכח חומרת העבירה "חסד נעשה עם המערער בכך שבית משפט לא נעתר לבקשת התביעה להורות על מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח".

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. נטען, כי ערכאות קמא החמירו עמו נוכח נסיבות חייו הקשות והעובדה שלא התכוון לפגוע במתלונן באופן כה חמור.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1), 646 (2003)) למעט מקרים חריגים. לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. אף לא ראיתי מקום לעכב את ביצוע העונש.