רע"פ 1260/97 וייץ משה נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא רביד) בשתי עבירות תקיפה של אשתו (סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: "החוק") ובהפרת הוראה חוקית (סעיף 287 לחוק). הרשעות אלו התייחסו לשני מקרים בהם תקף המבקש את אשתו (שהיתה בחודשים הרביעי והחמישי להריונה), היכה בה בראשה ובגופה והשליך לעברה סיגריה בוערת שגרמה לה כוויה וכן למקרה נוסף בו התפרץ המבקש בצעקות לדירה בה התגוררה אשתו, חרף הוראת שוטר שאסר עליו לעשות כן. בית משפט השלום גזר עליו מאסר בפועל של ששים יום וכן מאסר על תנאי של ששה חודשים לתקופה של שלוש שנים, על תנאי שלא יעבור עבירות אלימות.

המבקש ערער על חומרת העונש שהוטל עליו לבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' אור, ע' קמא וא"צ בן-זמרה) הוא טען כי העבירות נעברו ביוני-יולי 1993, כי הודה בהן על סמך הבטחת התובעת שלא לדרוש מאסר בפועל וכי מאז היטיב את דרכיו. בהחלטתו מיום 24.3.96 קבע בית המשפט המחוזי, כי על פני הדברים אין העונש שנגזר על המבקש חמור יתר על המידה, אולם החליט לדחות את הדיון בעניינו של המבקש על מנת לאפשר לו להשתתף באופן סדיר בטיפול קבוצתי של בעלים אלימים, שאפשר שייתר את המאסר בפועל. תקופה זו התארכה, לבקשת שרות המבחן למבוגרים שביקש לכלול את המבקש בסדנא טיפולית שנפתחה רק בחלוף כשבעה חדשים ממועד הדיון הראשון בבית המשפט המחוזי. כעבור כשנה הגיש שרות המבחן תסקיר בעניינו של המבקש, בו צויין, כי המבקש השתתף רק בשלושה מתוך שבעת המפגשים שנערכו עד למועד עריכת התסקיר. בתסקיר נכתב, כי מחד גיסא לא הוגשו תלונות נוספות נגד המבקש (בתסקיר קודם צויין, כי בינואר 1996 התלוננה אשת המבקש, בשיחה טלפונית עם שרות המבחן, על תקיפה נוספת אולם בשיחות מאוחרות יותר חזרה בה מתלונה זו), אך מאידך גיסא אין המבקש מתייצב לפגישות הסדנא, גם כשחרב המאסר מרחפת מעל ראשו. לפיכך לא מצא שרות המבחן למבוגרים להמליץ על המשך השתתפותו של המשיב בסדנא, אך המליץ להטיל על המבקש עונש שאינו מאסר.

ביום 13.2.97 החליט בית המשפט המחוזי על דחיית ערעורו של המבקש, זאת נוכח התרשמותו, כי המבקש אינו מבין את חומרת מעשיו והוא אף מצדיק אותם.

כעת מונחת בפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. יחד עם בקשה זו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש, ואשר המבקש היה אמור להתחיל בריצויו ביום 2.3.97. ביום 25.2.97 החלטתי על עיכוב ביצוע ארעי עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע או עד למתן החלטה בבקשה לרשות ערעור.

לאחר שעיינתי במסמכים שבפני הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות: עניינה של הבקשה שבפני הוא אך ורק בחומרת העונש שנגזר על המבקש. בית משפט זה פסק כבר, כי נושא זה אינו משמש עילה לרשות ערעור, אלא בנסיבות יוצאות דופן ואלו אינן קיימות כאן (רע"פ 39/87 כהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). למעלה מן האמור, יצויין, כי העונש שנגזר על המבקש אינו חמור כלל ועיקר, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע ונוכח העובדה שהאמצעים הטיפוליים שנוסו בעניינו לא צלחו.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא בטל גם צו עיכוב הביצוע הארעי.

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום א', 30.3.97, לא יאוחר מן השעה 10:00, בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים.