רע"פ 128/00 עמיר ציון נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום על פי הודאתו בעבירות של התחזות כאדם אחר, ניסיון לקבל דבר במרמה וקבלת דבר במרמה. בית משפט השלום גזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים וכן הפעיל עונש מאסר על תנאי של 30 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו. בית המשפט הורה כי מחצית מתקופת המאסר תרוצה בחופף למאסר על תנאי שהופעל, כך שהמבקש ירצה עונש כולל של 36 חודשי מאסר בפועל. ערעורו של המבקש על גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו, במסגרתה ניתן עיכוב ביצוע העונש עד להחלטה בבקשה.

2.עיקרה של הבקשה נסב על הפעלת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש. בהקשר זה טוען המבקש, כי היות ורק חלק ממעשיו בוצע בתוך תקופת התנאי ואין חלק זה עולה כדי עבירת ניסיון, אין המעשים מפעילים את העונש המותנה. מכל מקום, לטענתו, גם בהנחה כי מעשיו הינם בגדר ניסיון, הרי התנאי לא הופר, שכן, התנאי חל רק על העבירה המוגמרת.

3.באשר לטיב מעשי המבקש בתקופת התנאי קבעו שתי הערכאות, כי פעולות המבקש בתוך תקופה זו היו "פעולות ממשיות של מרמה עצמאית ובוודאי שהן עולות לכלל ניסיון ולא רק לכלל הכנה לביצוע העבירות" ואין אני מוצאת להתערב בקביעה זו.

באשר לעבירת הניסיון שיש בה כדי להביא להפעלת עונש המאסר התנאי, נוסח התנאי בענייננו מפנה ל"סוג" של עבירות - "עבירות כלשהן מתחום המרמה והרכוש" - ולא לעבירות מסוימות על דרך אזכור סעיפי החוק ולפיכך גם ניסיון כלול ב"סוג" (ראו: י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, ספר שני, תשנ"ח) 1042 וכן ע"פ 856/76, 777 דוד משה נ' מדינת ישראל , פ"ד לא(2) 722).

לאור האמור, מקובלת עלי מסקנת שתי הערכאות לפיה המבקש עבר את העבירות הנתפסות בתנאי שהוטל עליו בתקופה בה עדיין היה התנאי בתוקף.

4.אשר לשאלת סיווגו של התנאי כבר-הפעלה או כחב הפעלה, מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, שלא ראה צורך להכריע בה, משום שסבר כי גם אם המאסר הינו רק בר-הפעלה, היה מקום להפעילו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שמדובר בעבריין שיטתי הפועל באותה דרך ממש ושתקופות המאסר הארוכות אותן ריצה, לא היה בהם כדי למונעו מלבצע עבירות נוספות. בנסיבות אלה, לא היה מקום להימנע מהפעלת העונש המותנה.

5.טענה נוספת בפי המבקש נוגעת לזכותו של המבקש לומר את מילתו האחרונה לפני מתן גזר הדין. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי, כי לבית משפט השלום הוגשו טיעונים ממצים בנושא הענישה, שכללו גם התייחסות לנסיבותיו האישיות של המבקש, ובית המשפט גם התייחס אליהן. בית המשפט המחוזי קבע, כי מניעת האפשרות מן המבקש לשטוח תחינתו לפני החתימה על גזר הדין - אפשרות שהיא בגדר רשות שלא נתבקשה על ידי באת-כוחו של המבקש מבית משפט השלום - לא גרמה לו עיוות דין, משום שבסופו של דבר הייתה בפני בית המשפט מלוא התמונה לגבי נסיבותיו האישיות של המבקש. אין אני מוצאת להתערב במסקנה זו. העונש שהוטל על המבקש אינו חמור כלל ועיקר והוא הוטל עליו תוך שקלול חומרת העבירות שעבר, העובדה שהמבקש הודה בהן, מצבו הנפשי של המבקש והשינוי הנטען באורח חייו של המבקש.

6.לפיכך, דין הבקשה להידחות והיא נדחית בזה.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו בתאריך 20.2.00 עד השעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.