רע"פ 1286/05 מחמוד זועבי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 26.5.03, לבית-משפט השלום בנצרת כתב אישום, המייחס לו עבירה של נסיון לקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 רישא + 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בסביבות יום 29.7.99, נפגע המבקש ברגלו כתוצאה מנפילה בביתו. המבקש פונה לבית-החולים, נותח ואושפז למשך מספר ימים. בבית-החולים מסר, כי נפגע על-ידי מכונית. ביום 15.8.99 מסר המבקש הודאה כוזבת במשטרה בה תיאר כיצד נפגע ממכוניתו, אשר חנתה כאשר נשכב תחתיה לבדוק אותה. ביום 16.8.99 הגיש המבקש תביעה לחברת הביטוח לקבלת פיצוי כספי בגין החבלה. המבקש מילא טופס תביעה בו הצהיר, כי החבלה נגרמה עקב תאונת דרכים. המבקש חזר על גרסתו הכוזבת גם בפני חוקר פרטי מטעם חברת הביטוח.

ביום 15.9.03 הרשיע בית-משפט השלום בנצרת (כבוד הנשיא כ' תאופיק) את המבקש – על-פי הודאתו – בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 17.6.04 גזר בית-משפט השלום על המבקש מאסר לתקופה של ארבעה-עשר חודשים, מתוכן שלושה חודשים לריצוי בפועל אשר יומרו בעבודות שירות, ואילו היתרה על תנאי למשך שנתיים, והתנאי שלא יעבור ויורשע על כל אחת מהעבירות שבהן הורשע בכתב האישום נשוא תיק זה וכן הוטל עליו קנס בסך 7,500 ש"ח.

על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת. המבקש טען, כי אין ולו ראיה אחת, לפיה המבקש פנה או ניסה לפנות לחברת הביטוח לקבל פיצויים בגין האירוע הנטען. כמו-כן, טען המבקש, כי לא יוצג כראוי בבית-משפט השלום וכי לא ידע על משמעות ההודיה ועל מה הוא מודה. לטענתו, הודה רק לאחר לחץ ושכנוע על-ידי בא-כוחו שייצג אותו. עוד הוסיף וטען המבקש, כי מעולם לא פנה לחברת הביטוח וסביר להניח, כי תביעת הפיצויים שמספרה מצוין בכתב האישום נפתחה אצל חברת הביטוח עקב פניה ו/או דרישת בית החולים שבו טופל.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם ו-ג' (דה-ליאו) לוי) דחה את הערעור בקובעו, כי הודייתו של המבקש תקפה, כי אין הוא יכול להשמיע כל טענה בקשר לראיות ואף לא לבקש להגיש ראיות נוספות ואף העונש שהוטל עליו אינו חמור ואף מקל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש הוא, כי טעה בית-המשפט המחוזי עת סירב להתייחס לראיה החדשה שהוגשה במסגרת הערעור.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה (להלן: המדינה) בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, המבקש היה מיוצג במהלך גיבוש הסדר הטיעון בהודאתו בבית-משפט השלום ובטיעונים לעונש בבית-משפט השלום על-ידי עורכי-דין מהסנגוריה הציבורית. המבקש הודה בעבירות המיוחסות לו והיה מודע למשמעות הודייתו. בערעורו בפני בית-המשפט המחוזי המבקש היה מיוצג על-ידי בא-כוחו הנוכחי, שהינו גם אחיו. כמו-כן, בעניינו של המבקש הוגש תסקיר. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המדינה, כי בקשת המבקש להגיש ראיה נוספת פירושה למעשה פתיחת המשפט כך, ששני הצדדים יוכלו להביא ראיותיהם. ברם, ראיות המדינה כוללות את הודאתו של המבקש במשטרה בעבירות המיוחסות לו ונראה, כי אין בראיה הבודדות שהוא מבקש להגיש בכדי לאיין - תוך התעלמות ממכלול הראיות שבידי המדינה - את הרשעתו.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, שנתנו דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

לגופו של עניין, במקרה שלפני, נוכח העובדה שהמבקש הודה בעבירות המיוחסות לו, תוך שהוא מיוצג על-ידי שני עורכי-דין, נראה לי, כי אין יסוד לחשש שלא יוצג באופן ראוי ושעורכי-הדין לא הסבירו לו את משמעות ההודאה בעקבות כתב האישום.

לאור מסקנה זו נראה, כי גם קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה משהוכח, כי הודייתו של המבקש תקפה, אין הוא יכול להשמיע כל טענה בקשר לראיות ואף לא לבקש להגיש ראיות נוספות - בדין יסודה.

מטעמים אלה, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.