פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1303/07 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אלישע זאריפי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.11.06 בע"פ 30532/06 שניתן על-ידי כבוד
השופטים: צבי סגל, סגן נשיא – אב"ד, יוסף שפירא ויורם נועם
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד אלכסנדר בראייב
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ. 5257/04) בגין עבירה של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). לפי הנטען בכתב האישום, ביום 11.10.04, בשעה 16:20 לערך, הסיע המבקש במוניתו תושב זר שאין בידו אישורי כניסה ושהייה בישראל על-פי דין.
בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' רון ) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, וביום 25.6.06 גזר עליו עונש של קנס בסך 2,500 ש"ח, פסילת רשיון הנהיגה לתקופה של ארבעה חודשים וכן שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור על עבירה לפי חוק הכניסה לישראל. בגזר-דינו, התייחס בית-המשפט לנסיבותיו האישיות של המבקש ולמצבו הכלכלי וכן לכך שהודה בעבירה שיוחסה לו. לאחר ששקל את כלל השיקולים הרלוונטיים, הגיע בית-המשפט למסקנה כי ראוי להימנע מלהטיל על המבקש עונש של מאסר בפועל לאור מצבו הבריאותי החריג ולכן הטיל עליו עונש של פסילת רשיון הנהיגה למרות שעונש זה לא נתבקש על-ידי התביעה. בהחליטו כן, ציין בית-המשפט, כי לאור העובדה שהמבקש חדל מלהתפרנס מנהיגת מונית, לא יהיה בעונש מסוג זה כדי להחמיר עמו יתר על המידה.
על גזר-דינו של בית-משפט השלום, ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא ו י' נועם ) דחה את הערעור וקבע שלאור חומרת העבירה בה הורשע המבקש העונש שהוטל עליו הינו עונש הולם וראוי.
על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שבפניי. עיקר טענותיו של המבקש הן כי גזר-הדין שהוטל עליו מבוסס על ההנחה לפיה הוא אינו עובד יותר בתור נהג מונית, הנחה אשר הינה שגויה וכן כי שגה בית-המשפט בהשיתו עליו רכיב עונשי אשר המדינה לא בקשה להטילו. כמן-כן, טוען המבקש, כי יש להקל בעונשו לאור נסיבותיו האישיות ומצבו הכלכלי והבריאותי וכן לאור נסיבות המקרה.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו. חרף ניסיונותיו של המבקש להצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכה שנקבעה בר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצא אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, לא מצאתי בטענותיו כל עילה שכזו. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש והסיכון לחיי אדם הטמון בה, וזאת לנוכח המצב הביטחוני השורר במדינת ישראל. בית-משפט השלום, בגזרו את עונשו של המבקש, התחשב במצבו הבריאותי ולכן לא הטיל עליו עונש של מאסר בפועל, כפי שבקשה המשיבה. העונש שהוטל על המבקש, אף בהתחשב בעובדה כי הוא חזר לעבוד במקצועו כנהג מונית, אינו חורג ממידת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה ואינו מצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
אשר-על-כן, דין הבקשה להדחות.
בנסיבות אלו, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, כ"ה בשבט
התשס"ז (13.2.2007).
ש
ו פ ט