פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 131/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
סיגלית דדון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"פ 7214/05 מיום 9.11.05, שניתן על-ידי כבוד
הנשיא י' פלפל וכבוד השופטים ר' יפה-כ"ץ ו-א' ואגו
בשם המבקשת: עו"ד ירון
הוד
בשם המשיבה: עו"ד עמית
אופק
החלטה
כנגד המבקשת הוגש לבית-משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום (ת.פ. 2157/01), המייחס לה עבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים); ועבירה של הספקת סם לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 22.2.01 קשרה המבקשת קשר עם אסיר בשם קאיד אלעשאל (להלן: קאיד), לפיו אדם אחר יטמין סם מסוג הרואין בפח אשפה ברחוב דיזינגוף בתל-אביב, במטרה שהמבקשת תאסוף את הסם ותעביר אותו אל קאיד לכשתבקר אותו בבית המאסר. בהמשך, אספה המבקשת את הסם וביום 24.2.01, משהגיעה לבית המאסר, נשאה עמה סם מסוג הרואין במשקל 25.99 גרם וסם מסוג קוקאין במשקל 1.3607 גרם.
בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט ד' טהר-לב) הרשיע את המבקשת, ביום 4.6.01, על-פי הודאתה, בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום.
רק ביום 28.3.05, לאחר דחיות רבות ולאחר שהתקבלו ארבעה תסקירי שירות המבחן אודות המבקשת, חוות-דעת פסיכיאטרית ושתי חוות-דעת מטעם הממונה על עבודות שירות, גזר בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט י' שפסר) את דינה של המבקשת והשית עליה את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא תעבור כל עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים; וכן 3 שנות פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא, שלא תעבור כל עבירה על פקודת הסמים המסוכנים.
בגזר-דינו קבע בית-משפט השלום, כי על אף חומרת המעשים, נוכח הנסיבות המיוחדות של המבקשת, נוכח גילה הצעיר בעת ביצוע המעשה, נוכח הזמן הרב שחלף עד למתן גזר-הדין ונוכח עברה הנקי, אין מקום להשית על המבקשת מאסר בפועל. בית-משפט השלום עוד הדגיש וציין, כי הקל בעונשה של המבקשת ואימץ את המלצת שירות המבחן לפנים משורת הדין.
על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.
בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל וכבוד השופטים ר' יפה-כ"ץ ו-א' ואגו) דחה, ביום 9.11.05, את הערעור.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שבה המבקשת על טענותיה כפי שהעלתה בפני בית-המשפט המחוזי.
המבקשת חוזרת וטוענת בבקשתה, כי נסיבותיה האישיות ונסיבות ביצוע העבירה מצדיקות הקלה בעונשה והמרת המאסר בעבודות שירות בהארכת המאסר על תנאי שנגזר עליה. עוד מוסיפה וטוענת המבקשת, כי על אף שהעונש שהוטל עליה אינו חורג מרמת הענישה בעבירות דומות ועל אף שאין טעם ציבורי מובהק לדון בבקשתה, הרי שבית-משפט זה נוהג להתערב במקרים בהם העונש אינו הולם את נסיבות העניין.
מנגד, המשיבה תומכת בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, בקשת רשות הערעור אינה עומדת בקריטריונים אשר נקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקשת לא הצביעה על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).
כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך למשל נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):
"בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. המבקשת הודתה בעובדות כתב האישום. בית-משפט השלום היה ער לנסיבותיה האישיות והתחשב בהן, נמנע מלהטיל עליה מאסר בפועל והטיל עליה עונש מקל לכל הדעות ביחס לעבירות החמורות בהן הורשעה. בהתחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת והתמונה הכללית העולה מנסיבות ביצוע העבירה, אני סבור, כי אין בעונש שנגזר עליה משום חריגה ממדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג זה. המבקשת קשרה קשר עם אסיר במטרה להחדיר סמים לבית הכלא ואף נשאה עמה כמות נכבדה של סמים קשים בעת שבאה לבקר את אותו אסיר. מעשים מסוג זה מחייבים ענישה משמעותית. בשל כל אלה, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינה של המבקשת.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ו בטבת תשס"ו
(26.1.06).
ש
ו פ ט