רע"פ 131/15 אסתר שולביץ נ. מדינת ישראל - ה

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל ), בעפ"א 55634-08-10; עפ"א 55632-08-10; ו-עפ"א 8244-09-14, מיום 25.11.2014, בגדרו נדחה ערעור המבקשים 2 ו-3, על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' גזית ), בתיק בניה 312/07, מיום 26.5.2010, והתקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' א' קרביס ), מיום 2.6.2014.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקשים 2 ו-3, ונגד בעלה המנוח של המבקשת 1 (להלן: המנוח ), הוגשה בקשה מתוקנת למתן צו הריסה ללא הרשעה (להלן: הבקשה הראשונה ), לפי סעיפים 212 ו-213 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). כפי שעולה מהבקשה הראשונה, המנוח ביצע עבודות בניה ללא היתר כדין, במבנה המצוי ברחוב החשמונאים 90, בתל אביב, גוש 91, חלקה 7104 (להלן: המבנה ). המבנה נועד לשרת מסעדה שאותה מנהלים המבקשים. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' גזית ) נעתר, ביום 26.5.2010, לבקשת המשיבה, והורה על מתן צו הריסה למבנה ללא הרשעה. לאחר זאת, בחן בית משפט השלום אם קיים " עניין ציבורי " המצדיק את ביצוע ההריסה, כדרישת הפסיקה (רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 151 (2002)). בית משפט השלום הצביע על כך ש" פיתוח עירוני של שטח של אזור גדול כגון השוק הסיטונאי הינו אינטרס ציבורי חשוב ומובהק ", ועל-כן קבע, כי מתקיימים התנאים למתן צו ההריסה.

3.

המבקשים 2 ו-3 ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעפ"א 55634-08-10. בד בבד, ערערה המבקשת 1, אף היא, על פסק דין זה. בהודעת הערעור, טענה המבקשת 1, כי לא צורפה כמשיבה לבקשה הראשונה, ולא היתה צד להליך, ולפיכך " נתקפחה זכותה הברורה [...] להתנגד למתן צו ההריסה ". בפסק דינו, מיום 22.11.2010, ולאחר איחוד הדיון בשני הערעורים, קבע בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, כי יש להחזיר את עניינה של המבקשת 1 לדיון בבית משפט השלום, טרם הדיון בערעור גופו, " אך ניתן יהיה להשיבו על כנו [את הערעור] במקרה הצורך לאחר שבית משפט [השלום] יתן את החלטתו בעניינה של

[המבקשת 1]".

1.

נוכח האמור, הגישה המשיבה לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו בקשה חדשה, נגד המבקשים, למתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיפים 212 ו-213 לחוק התכנון והבניה (להלן: הבקשה השנייה). בקשה זו הובאה בפני כב' השופטת מ' א' קרביס , ולא בפני השופטת גזית, אשר דנה, כאמור, בבקשה הראשונה. וזאת, מן הטעם שלאחר הדיון בבקשה הראשונה, עברה השופטת גזית לכהן כשופטת מן המניין בבית משפט השלום, לאחר שכיהנה קודם לכן בבית המשפט לעניינים מקומיים. בהחלטה, מיום 30.10.2012, מחקה השופטת קרביס את המבקשים 2 ו-3 מן הבקשה, כך שהבקשה השנייה הופנתה נגד המבקשת 1 בלבד. הדיון בבקשה השנייה התנהל כהליך חדש, כאשר המשיבה התבקשה להוכיח את יסודות בקשתה במלואם, בהתעלם מן הקביעות העובדתיות שנעשו במסגרת בדיון בבקשה הראשונה. השופטת קרביס קבעה, כי לא הוכח בפניה, מעבר לכל ספק סביר, כי התקיימו יסודות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, ובכלל זאת: לא הוכח כי " נעברה עבירה בבניין ", מאחר שלא הוצג כל היתר בנייה אליו ניתן היה להשוות את מצב הבנייה בשטח; וכן לא הוכח כי מבצע העבירה " אינו בר-עונשין ", בהתאם לס"ק (5), המאוזכר בבקשה. השופטת קרביס ציינה, כי אמנם קיים אינטרס ציבורי משמעותי לביצוע ההריסה, אולם מאחר שלא התקיימו יסודות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, כאמור לעיל, נדחתה בקשת המשיבה.

2.

המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה השנייה, לבית המשפט המחוזי. בתוך כך, המבקשים 2 ו-3 חידשו את ערעוריהם, אשר הוקפאו, כאמור, עד להכרעה בבקשה השנייה. לאחר שאיחד את הדיון בשלושת הערעורים, החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל ) לדחות את ערעורם של המבקשים 2 ו-3, ולקבל את ערעורה של המשיבה.

אשר לערעורה של המשיבה, ציין השופט גורפינקל כי: " נוצר איפוא מצב שבו קיימות שתי החלטות סותרות לעניין אותו נכס, האחת של כב' השופטת גזית [...], החלטה שמחייבת לבצע הריסה, וכנגדה החלטה של כב' השופטת קרביס [...] שדוחה את הבקשה למתן צו הריסה. ברור ששתי ההחלטות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת ". לשיטתו של השופט גורפינקל, מאחר שהחלטת השופטת גזית לא בוטלה, הרי שהיא מהווה " מעשה בי-דין " ביחס לנכס נשוא הבקשה. השופט גורפינקל קבע, כי גם אם סברה השופטת קרביס כי עליה לדון בבקשה גופה, מן הראוי היה " לדון בבקשה מאותו שלב שבו הופסק הדיון אצל כב' השופטת גזית ולדון אך ורק בעניינה של [המבקשת 1] , האם יש בטענותיה כדי לשנות את הקביעה שהאינטרס האישי שלה גובר על האינטרס הציבורי או שאין מקום למתן צו הריסה ". מעבר לכך, גרס השופט גורפינקל, כי לא היה מקום להעביר את הדיון בבקשה אל שופטת אחרת, מאחר שהשופטת גזית כיהנה, במועד הרלבנטי, כשופטת בית משפט השלום, כאשר בית המשפט לעניינים מקומיים אינו אלא מחלקה שלו. לפיכך, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את ערעורה של המשיבה, בקובעו, כי השופטת קרביס לא היתה אמורה לקיים את הדיון בבקשה השנייה מחדש, אלא שהיתה צריכה להמשיך את הדיון, מהשלב שבו הוא הופסק, בדיון שהתקיים בפני השופטת גזית.

טרם הדיון בערעורם של המבקשים 2 ו-3, ציין השופט גורפינקל, כי אם יתקבל ערעורם, יהיה בכך כדי להשליך על ערעורה של המבקשת 1, בעוד שאם יידחה ערעור זה, יהיה צורך לבחון, האם עניינה האישי של המבקשת 1 גובר על האינטרס הציבורי בביצוע צו ההריסה. לגופו של עניין, שוכנע השופט גורפינקל, כי " החלטת כב' השופטת גזית מנומקת ומבוססת היטב ". בהמשך, הדגיש השופט גורפינקל, כי האינטרס הציבורי גובר על עניינה האישי של המבקשת 1, שלא לבצע את צו ההריסה. לאור האמור, דחה השופט גורפינקל את ערעורם של המבקשים 2 ו-3, וקבע כי צו ההריסה יבוצע, כפי שהתבקש.

הבקשה לרשות ערעור

3.

בבקשה לרשות ערעור המונחת בפניי, טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו, כאשר דן בערעור הראשון של המבקשים, " שהיה חלוט באותה עת ", ואשר קיבל את הסעד החלופי שהתבקש בערעור המבקשת 1. לטענתם של המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי פסק הדין של השופטת גזית יוצר " מעשה בי-דין ", החוסם את האפשרות לדון מחדש בממצאי העובדה שנקבעו בו. בנוסף, השיגו המבקשים על מתן צו ההריסה, עקב חריגות הבנייה שבוצעו בנכס, באומרם כי מדובר ב" 'צעד חריף ודרסטי', אשר בתי המשפט נענים לו במקרים חריגים ועל בסיס נימוקים מבוססים. מטבע הדברים, יש לפרש את הסמכויות הנתונות בו על דרך הצמצום ". כמו-כן, הוסיפו המבקשים וטענו, כי טעה בית המשפט המחוזי " באפיון מהותו של סעיף 250 [לחוק התכנון והבניה] ובאיתור מערך האינטרסים המוגנים על-ידי החוק ", וזאת, בכך שבית המשפט לא עמד על זכותה של המבקשת 1 להשיג על צו ההריסה שניתן בעניינה, מבלי שהיא היתה צד להליכים. המבקשים הדגישו, כי " בהליך לפי סעיף 250 [לחוק התכנון והבניה] רשאי הצד המעוניין הנוסף להגיש ראיות בערעור, שהרי זה כל משמעות הצטרפותו של צד חדש מעוניין ".

4.

המשיבה התבקשה, בהחלטה מיום 20.1.2015, להגיש את תגובתה לבקשה לרשות הערעור שלפניי. בתגובתה ציינה המשיבה, כי פרשנות המבקשים לסעיף 250 לחוק התכנון והבניה, היא " מרחיקת לכת, מנוגדת לכל הגיון ולשכל הישר ". המשיבה הדגישה, כי המבקשת 1 לא היתה, הלכה ולמעשה, צד חדש שלא ידע על ההליך הקודם, שכן בני משפחתה היו מעורבים בהליך במשך כשנתיים וחצי, ויש לתמוה מדוע, במשך תקופה כה ארוכה, היא לא ביקשה להצטרף כצד להליך זה. לשיטתה של המשיבה, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, כי היה על השופטת קרביס להמשיך את הדיון בהליך נגד המבקשת 1 למן השלב שבו הופסק, בציינה, כי " לו היתה [המבקשת 1] , מבקשת להצטרף כמשיבה להליך הראשון של הבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה הרי שטיעוניה והסבריה מדוע לא יינתן הצו היו נשמעים לאחר טיעוניהם של המבקשים האחרים. זהו אותו שלב בו נפסק הדיון [כשהמבקשת 1] לא היתה צד לו וזהו השלב שממנו היה על בית המשפט להמשיך משהוחזר העניין אליו ".

5.

ברשות בית המשפט, הגישו המבקשים, ביום 2.3.2015, תשובה לתגובת המשיבה. בתשובתם ביקשו המבקשים למחוק סעיפים מסויימים בכתב התגובה של המשיבה. המבקשים הדגישו, בין היתר, כי בדברי המשיבה בתגובתה באשר לאינטרס הציבורי הגלום בצו ההריסה, עולה " תיאור שגוי ומגמתי של ראיות, שהופרכו לחלוטין בהליך השני שהתנהל בפני כב' השופטת קרביס ", ועוד נטען כי תיאור זה אינו רלוונטי לבקשה לרשות הערעור שלפניי.

דיון והכרעה

6.

הלכה היא, כי לא בנקל ייעתר בית משפט זה לבקשה לרשות ערעור, שעל-פיה מתבקש דיון " בגלגול שלישי " בסוגייה אשר כבר נדונה בפני שתי ערכאות. רשות ערעור תינתן רק במקרים חריגים, שבהם עולה שאלה משפטית רחבת היקף וכבדת משקל, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר מתעורר חשש כי נגרם למבקש אי-צדק או עיוות דין חמור (רע"פ 1498/15 קב נ' מדינת ישראל (10.3.2015); רע"פ 8466/14 פלוני נ' מדינת ישראל (10.3.2015); רע"פ 1516/15 דימטרי נ' מדינת ישראל (9.3.2015)).

לאחר בחינת הבקשה לרשות הערעור, וצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה, כי המקרה הנידון דידן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, המצדיקים מתן רשות ערעור.

7.

למעלה מן הנדרש, אבהיר כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי יש בהשגותיהם של המבקשים, משום עילה ליתן להם רשות ערעור. התרשמתי כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעותיו, הן לגבי ערעור המשיבה, והן לגבי ערעורם של המבקשים 2 ו-3.

8.

אשר לערעורה של המשיבה, שוכנעתי כי הממצאים העובדתיים אשר נקבעו על-ידי השופטת גזית, בבית משפט השלום, יש בהם משום " מעשה בי-דין ", באופן שהיה בו כדי לחסום את בית המשפט, בהרכב אחר, לשוב ולדון בעובדות אלה גופן.

כידוע, דוקטרינת " מעשה בי-דין " מתחלקת לשני סוגים: הסוג האחד הינו " השתק עילה ", ומשמעו, במשפט האזרחי, הוא כי " פסק דין תקף וסופי, שניתן לגופו של עניין, מעניק לנתבע חסינות מפני תביעה נוספת של התובע בגין אותה עילת-תביעה שהיוותה יסוד להתדיינות נושא פסק-הדין " (נינה זלצמן

מעשה בית דין בהליך אזרחי 29 (1991)). במשפט הפלילי קיימת מקבילה לדוקטרינה זו, בסעיפים 5 ו-149(5) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שלפיהם לא ניתן להרשיע אדם על מעשה שכבר זוכה או הורשע קודם לכן, בשל אותה עבירה (ראו: רע"פ 797/07 כהן נ' מדינת ישראל (29.7.2013) (להלן: עניין כהן )). הסוג השני של " מעשה בי-דין " הינו " השתק פלוגתא ", אשר משמעו הוא " כי בעל דין יהיה מנוע מלכפור בהכרעה בפלוגתא מסוימת, אשר נתבררה והוכרעה כבר בידי ערכאה שיפוטית מוסמכת " (עניין כהן , בפסקה 16). בית משפט זה עמד על ארבעה " עקרונות-משנה " להחלת דוקטרינה זו במשפט הפלילי, והם:

" עקרון משני ראשון ,

אשר לשיטתי ניתן לקבוע אותו באופן גורף הוא שהשתק הפלוגתא יכול לחול רק לטובת הנאשם – ולעולם איננו יכול לחול לחובתו [...]

עקרון משני שני

הוא שבמשפט פלילי ניתן, מבחינה עקרונית, לקבוע השתק פלוגתא גם כאשר ממצא נקבע בדרך של 'היעדר הוכחה', ולא רק כאשר מדובר בממצא פוזיטיבי [...]

עקרון משני שלישי הוא שהשתק פלוגתא יחול ככלל רק ביחס לממצאים, אשר נקבעו במסגרת הליך פלילי "קלאסי" .

לשיטתי, קיים קושי בלתי מבוטל באימוצו של עקרון השתק הפלוגתא כאשר לא מדובר בהליך פלילי "קלאסי", אלא בהליך "מקביל" (כגון: הליכי מעצר, משפט חוזר), ועל כן מן הראוי לקבוע את הדין לגביהם כאשר יתברר ההליך המתאים, ולהותיר את השאלות אשר עשויות להתעורר ביחס להליכים אלה – בצריך עיון [...]

עקרון משני רביעי , אשר נקבע בהלכה הפסוקה, הוא שהכרעה בפלוגתא – אשר נאשם מבקש לעשות בה שימוש במסגרת הליך פלילי מאוחר – חייבת להנתן במסגרת הליך פלילי, ולא במסגרת הליך אזרחי, או מנהלי [...]" (עניין כהן , בפסקה 24)

טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי חל בסוגייה שלפנינו השתק פלוגתא, מן הטעם שהשתק פלוגתא במשפט הפלילי, כאמור בעקרון המשני הראשון , חל רק לטובת הנאשם, ולעולם לא לחובתו. דא עקא, שבנידון דידן צו ההריסה שניתן ללא הרשעה, בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבניה, הוא צו אשר רובץ על הנכס נשוא הצו, ואיננו מופנה כלפי אדם מסויים. שהרי תכליתו של צו זה, הינה לאפשר את הריסת הנכס, אשר נבנה שלא כדין, גם בהיעדר יכולת להרשיע מאן דהוא. לפיכך, המבקשת 1, אשר אינה בחזקת נאשמת בתיק זה, לא יכולה להיבנות מן הטענה שהשתק פלוגתא חל לטובת הנאשם ולא לחובתו. יצויין, כי במקרה דנן אף לא נמנעה יכולתה של המבקשת 1 להצטרף להליך בשלב מוקדם, הרבה יותר. כפי שעולה מן התשתית העובדתית, היתה המבקשת 1 " חלק בלתי נפרד מבית העסק שלה ", לפיכך קשה לראותה, כמי שלא היתה מעורבת בהליך כה משמעותי בדמות צו הריסה על חלקים מבית עסק זה, וממילא היה עליה לעמוד על זכותה להתגונן עוד בשלב הדיון בבקשה הראשונה.

9.

אשר לערעורם של המבקשים 2 ו-3, לא מצאתי מקום להתערב בממצאיה העובדתיים של השופטת גזית בבית משפט השלום, וממילא גם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לכך.

10.

נוכח האמור, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

11.

בית המשפט המחוזי קבע כי צו ההריסה יבוצע עד ליום 1.4.2015, וממילא יש בכך משום עיכוב ביצוע לפרק זמן של 15 ימים, כמבוקש על-ידי המבקשים, בבקשה מיום 15.3.2015, ולפיכך אינני רואה מקום לעיכוב ביצוע נוסף.