רע"פ 1310/03 איאד גבאר נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בבית-המשפט לתעבורה בירושלים בעבירה של נהיגה תחת פסילה. בית-המשפט קבע, כי מדובר בעבירה שהפכה ל"מכת מדינה", וכי על-אף מצבו הרפואי של המבקש ושל בתו, אין מנוס מענישה מרתיעה, והטיל על המבקש 10 ימי מאסר בפועל, 45 ימי מאסר על-תנאי, פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים וקנס בסך 400 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בגדרו טען אך כנגד עונש המאסר שהוטל עליו. בית-המשפט המחוזי קבע, כי המבקש נתפס פעמיים כשהוא נוהג תחת פסילה, אם כי בפעם הראשונה נתקבלה טענתו כי לא ידע על הפסילה; כי למבקש הרשעות קודמות רבות בגין עבירות תעבורה; כי העונש שהוטל עליו הינו סביר ואף נוטה לקולא; וכי על-כן אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגדרה טען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי משהתעלם מן הסכנה הממשית לשלומה של בתו הסובלת ממחלת אסטמה קשה אשר בגינה יש להפנותה לחדר-מיון באופן מיידי, ומן העובדה שהמבקש הוא בעל רישיון הנהיגה היחיד במשפחתו. כן הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו עד למתן הכרעה בבקשה למתן רשות ערעור.

יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור. שכן, כידוע, טענות כנגד חומרת העונש או קולתו אינן מקימות כשלעצמן עילה לדיון בגלגול שלישי. לאחר שעיינתי בטענות המבקש, לא מצאתי כי יש מקום לסטות מכלל זה במקרה שבפניי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגוף העניין יש לדחות את טענותיו של המבקש, שכן העונש שהוטל עליו כלל אינו חמור, ולמבקש הרשעות קודמות רבות. משכך, אף לא מצאתי כי יש בנסיבותיו האישיות של המבקש עילה להתערבות בגזר-דינו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משכך, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו כפי שקבע בית-המשפט המחוזי.