רע"פ 1312/98 גרשון נעים נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בנתניה (ת.פ. 1209/97), וביום 14.1.98 הורשע בעבירות של אי ציות לתמרור (עבירה לפי תקנה 64(ג) לתקנות התעבורה וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה), נהיגה בחוסר זהירות (עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה) וגרימת נזק (עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה). דינו של המבקש נגזר ל3- חודשי פסילת רשיון הנהיגה בפועל, וחודשיים פסילה על תנאי למשך שלוש שנים, וכן 1,000 ש"ח קנס או 10 ימי מאסר תמורתם.

2.המבקש עירער על פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי מדובר בעבירה בטיחותית מובהקת שביצועה עלול לגרום לסיכון תעבורתי רב מאד, וכי העונש הולם את נסיבותיה של העבירה.

3.המבקש פנה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע פסילת רשיון הנהיגה שלו. בבקשתו נטען, כי בית המשפט המחוזי קבע ממצאים שלא על פי קביעות בית משפט השלום, בעוד שבית משפט השלום נמנע מקביעת ממצא כלשהו על בסיס מהימנות הראיות. עוד נטען, כי קביעת הערכאות קמא, לפיה עמידת מכונית המבקש כשלעצמה תוך שהיא בולטת לתוך הצומת גרמה לתאונה, סותרת את ההלכה הקיימת, וכי בשל נסיבותיו האישיות של המבקש, ראוי להקל בעונשו.

4.בהחלטתו מיום 25.2.98 קבע כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין כי ביצוע עונש פסילת רשיון הנהיגה יעוכב עד להחלטה בבקשה.

5.בתגובתה טוענת המשיבה, כי אין מקום לתת רשות ערעור למבקש, וכי גם לגופו של ענין אין ממש בטענותיו: נטען, כי הערכאות קמא קבעו, כי היות שגם לפי גירסת המבקש מכוניתו בלטה בחצי מטר אל תוך הכביש, הרי שגם אם הרכב היה במצב של עצירה, ממילא עבר את העבירה. המשיבה גורסת עוד, כי כיוון שלמבקש שלושים הרשעות תעבורה קודמות, הרי שבית המשפט עשה עמו חסד בהטילו עליו את עונש המינימום הקבוע בחוק.

6.הלכה פסוקה היא, כי בית משפט זה, בשבתו בדין כערכאה שלישית, לא ידון אלא כאשר מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). בעניין שבפני לא התעוררה כל סוגיה ממין זה. לפיכך הבקשה נדחית. ממילא מתבטל עיכוב הביצוע של פסילת רשיון הנהיגה.