פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ 1335/20
לפני:
כבוד השופט ג' קרא
המבקשים:
1. ישראל ברנשטיין
2. אשר דיין
3. עידן סלומון
4. אמנון בוהדנה
5. ליאור זינו
6. ימין ביטון
נ ג ד
המשיבה:
הוועדה המקומית לתכנון ובניה
"אילת"
בקשת רשות ערעור על
החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק עתפ"ב 62194-11-19 שניתנה ביום 26.1.2020
על ידי כב' השופט א' אינפלד
בשם המבקש 1:
עו"ד עמיחי סגל
בשם המבקשים 5-2:
עו"ד משה קריספין
בשם המבקש 6:
עו"ד שמעון ביטון
בשם המשיבה:
עו"ד דוד פרוינד
החלטה
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' אינפלד ) מיום 26.1.2020 בעפת"ב 62194-11-19, בגדרה נדחה ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באילת (כב' השופט מ' לוי (סג"נ)) מיום 3.11.2019 בצ"ה 7080-09-10, לדחות את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע צו הריסה ללא הרשעה.
רקע והליכים קודמים
1.
ביום 5.9.2010 הגישה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אילת לבית משפט השלום בקשות למתן צווי הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (בנוסחו לפני תיקון 116) נגד המבקשים, בגין העמדת עמדות במרינה באילת ותפעולן ללא היתר. ביום 6.8.2017 ניתן בבית משפט השלום צו הריסה ללא הרשעה (להלן: צו ההריסה ), בהסכמת הצדדים, במתווה לפיו המבקשים יבצעו את ההריסה תוך 15 חודשים מיום מתן צו ההריסה, ואם לא יעשו כן, תעשה זאת הוועדה המקומית; עם כניסת הצו לתוקף תעמיד המשיבה לרשות המבקשים עמדות חלופיות במתחם המרינה ומיקומן יהיה ראשון בכניסה למתחם; והמבקשים יחתמו על חוזה הפעלה, כפי שנחתם עם מפעילים אחרים. עוד הבהיר בית המשפט כי הצו יכנס לתוקפו רק לאחר שהעמדות החלופיות יועמדו לרשות המבקשים.
בחלוף 15 החודשים, הגישו המבקשים לבית משפט השלום בקשות לעיכוב ביצוע צו ההריסה. לטענתם, המשיבה לא קיימה את חובותיה כפי שנקבעו בצו ההריסה של בית משפט השלום ולכן הוא לא נכנס לתוקף. בית משפט השלום דחה את הבקשות בקבעו כי לשון ההסכמות, אשר קיבלו תוקף של פסק דין, שוללת את טענות המבקשים; כי סירוב המבקשים לקבל את העמדות החלופיות אינו מצדיק אי קיום צו ההריסה; וכי ראשוניות עמדות המבקשים במרינה נקבעת ביחס לעמדות המצויות בתוך מתחם המרינה, כך שהמשיבה קיימה את התחייבותה.
2.
המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי ערעור על החלטת בית משפט השלום. ביום 26.1.2020 בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי יש לפרש את ההסכמה באופן מילולי, תוך מתן עדיפות לנוסח המאפשר את קיום ההסכם; כי לא נמצא פגם באי הגשת תצהירים על ידי המשיבה, שכן המחלוקת נוגעת לפרשנות ההסכמה; כי המשיבה קיימה את התחייבויותיה – העמדות שסיפקה עומדות בתנאי ההסכמה והחוזה שהוצע למבקשים סטנדרטי, ואין ממש בטענתם כי עליהם לחתום על החוזה רק לאחר שהמפעילים האחרים יחתמו עליו; וכי אין בנוכחותו של גורם הפועל שלא כדין במקום כדי למנוע את כניסת צו ההריסה לתוקף.
המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, היא הבקשה שלפניי.
נימוקי הבקשה, תגובת המשיבה ותשובת המבקש 1
3.
המבקשים סבורים כי יש מקום ליתן להם רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא משום שהיא מעוררת שאלה משפטית שלא הוכרעה בעבר – כיצד על בית המשפט להכריע כשיש שתי טענות עובדתיות שונות ומדובר בפסק דין פינוי, זאת כאשר אחד הצדדים לא הציג ראיות. לגופו של עניין, שבים המבקשים על טענותיהם כי בית משפט קמא טעה כשקיבל את החלטתו מבלי לשמוע ראיות, ותוך הסתמכות על טענות המשיבה בלבד; וכי צו ההריסה אינו בתוקף שעה שהמשיבה לא קיימה את התחייבויותיה. עוד לגישת המבקשים, כאשר ביקש בית משפט קמא לאמץ פרשנות המקיימת את ההסכם, היה עליו לאמץ פרשנות הכוללת גם העמדת עמדות חלופיות ולא פרשנות המתמקדת בביצוע צו ההריסה גרידא; בפרשנותו, בית המשפט החמיר עם המבקשים, אך היה עליו להחמיר עם המשיבה; לא היה מקום להטיל הוצאות על המבקשים, משמדובר בהליך פלילי.
4.
המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור וסבורה כי עניינם של המבקשים אינו מעלה שאלה משפטית עקרונית או ציבורית וכי לא נגרם למבקשים עיוות דין או אי צדק. לשיטתה, הבקשה ממוקדת בנושאים עובדתיים ובעניינם הפרטני של המבקשים. המשיבה מציינת כי המבקשים סירבו להצעת בית המשפט קמא להחזיר את הדיון לשלב ההוכחות. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי פרשנות המבקשים להסכמה, מוטעית וכי המשיבה עמדה בהתחייבויותיה. עוד נטען כי המחלוקת בין הצדדים הייתה על פרשנות ההסכמה ופסק הדין, ולכן אין ממש בטענת המבקשים כי היה עליה להגיש תצהיר וראיות מטעמה.
5.
בכתב התשובה, המבקש 1 חוזר על טענות המבקשים ומדגיש כי לגישתו אין מדובר במחלוקת עובדתית כי אם בשאלה משפטית; כי ההסכמה בין הצדדים היא שקובעת ולכן היה על בית המשפט לשמוע ראיות ביחס לכך; וכי סוכם בפירוש גודל העמדות החליפיות ותאורתן.
דיון והכרעה
6.
לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים חריגים ביותר משיקולי צדק או חשש שנגרם למבקשים עיוות דין מהותי (רע"פ 1492/19 מזרחי נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (16.04.2020)). הבקשה שלפני אינה עומדת באמות המידה האמורות. חרף ניסיונם של המבקשים לשוות לבקשה אצטלה עקרונית, הרי שהיא ממוקדת בעניינם הפרטני ואינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. יתר על כן, מרבית טענות המבקשים כבר הועלו בפני הערכאות קמא, אשר נדרשו אליהן בהרחבה ודחו אותן. לפיכך, נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאינו מצדיק, ככלל, היעתרות לבקשת רשות הערעור (רע"פ 4301/18 ז'נו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו , פסקה 7 (7.8.2018)).
עוד יוער כי השאלה כיצד על בית המשפט להכריע בין שתי טענות עובדתיות שונות אינה טעונה הכרעה, שכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, המחלוקת בין הצדדים בענייננו אינה בשאלות שבעובדה, אלא נוגעת לפרשנות ההסכם ופסק הדין, וממילא מתייתרת הטענה בדבר הצורך בראיות . זאת ועוד, טענת המבקשים לפיה הצו אינו בתוקף משהמשיבה לא קיימה התחייבויותיה נדחתה על ידי הערכאות קמא תוך שקבעו, כאמור, כי המשיבה סיפקה עמדות חלופיות בהתאם למוסכם. קביעות אלה מקובלות עליי ולא מצאתי הצדקה להתערב בהן.
7.
אף טענת המבקשים בנוגע לפרשנות אותה אימץ בית המשפט המחוזי דינה להידחות. בית המשפט קבע כי " הדלפקים שהכינה החברה הכלכלית עבור המשיבים, עומדים בתנאים שנקבעו בהסכמה ובפסק הדין " (עמ' 16 להחלטתו של בית המשפט המחוזי), ולפיכך, פרשנותו כוללת גם עמדות חלופיות למבקשים וטענת המבקשים בעניין זה ובעניין ההחמרה הפרשנית נדחות.
כך, אין ממש בטענת המבקשים אשר לחיובם בהוצאות משפט ולא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעשות כן (רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' חג' יחיא , פסקה 48 (14.06.2015)).
8.
בנסיבות אלה לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור, הבקשה נדחית.
ניתנה
היום, כ"ז באייר התש"ף (21.5.2020).
ש ו פ ט