רע"פ 1356/07 משה ברנס נ. מדינת ישראל

בית-המשפט לעניינים מקומיים ברמת-גן הרשיע את המבקש בעבירה של שימוש במבנה תוך סטייה מהיתר, לפי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. המבנה נושא ההרשעה הוא חנות המצויה ברחוב ביאליק 45 ברמת-גן, שקומתה השנייה נועדה לשמש כגלריה, ועל פי הנטען, הוסבה לשמש למגורים.

המבקש כפר בעובדות שיוחסו לו, וטען כי רכש את הנכס במצבו היום. בית המשפט היה מוכן לאמץ גרסה זו באשר היא לא נסתרה, אולם הוא גם אימץ את דבריו של עד התביעה ויאצ'יסלב בוטנר, מפקח מטעם הועדה המקומית, שהסתייע במהלך עדותו גם בתוכניות של המקום והיתרים שניתנו. מעדותו של עד זה עלה, כי באותו מקום מעולם לא אושר שינוי יעוד של הגלריה והפיכתה לדירת מגורים. במהלך המשפט התברר עוד, כי בשנת 2001 מכר המבקש את הדירה לחברת "ורונה נכסים והשקעות בע"מ", ומנהלה של אותה חברה הוא לא אחר מאשר המבקש עצמו. בית-המשפט קבע כי העברת הבעלות בדירה היא בבחינת "ספקולציה מסחרית" בלבד, שאינה גורעת מאחריותו של המבקש לביצוע העבירה. נקבע עוד, ובכך העיקר, כי אפילו מקבלים את טענת ההגנה כי המבקש רכש את הדירה במצבה הנוכחי ולא ערך בה שינוי כלשהו – אין הדבר גורע מאחריותו בפלילים, הואיל והמעשה שבביצועו הואשם הוא שימוש חורג במבנה קיים, ולא בניה תוך סטייה מהיתר.

בעקבות ההרשעה נדון המבקש לשלם קנס בסך 2,500 ש"ח, ובית המשפט אסר את השימוש במבנה למגורים והורה להתאים את מצבו להיתרים.

ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי – נדחה. נמצא כי "מעולם לא בא זכרה של דירת מגורים לנכס" (עמ' 3 לפסק-הדין), וכי טענת המבקש לפיה ניתן להסיק מהמצב בשטח כי השימוש בדירה הינו למגורים, הנה בבחינת "טענה בעלמא חסרת כל בסיס" (שם, בעמ' 4).

כנגד פסק-דינו של בית-משפט קמא הוגשה הבקשה הנוכחית, במסגרתה שב המבקש ומעורר סוגיות עובדתיות שכבר שימשו אותו בעבר, לאמור, מאז רכישתו של הנכס לא נערך בו כל שינוי;

המשיבה לא הוכיחה כי המבנה יועד לשמש כחנות בלבד; לא קיים חיבור בין שתי הקומות – החנות והגלריה.

אין בידי להיעתר לבקשה זו. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי ערעור בגלגול שני מטרתו לברר סוגיות להן נודעת השלכה כללית. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה, באשר השגותיו המכוונות כנגד הרשעתו, הן השגות שבעובדה אשר נבחנו בידי שתי ערכאות, ולא הוכחה בפני עילה לשוב וללבנן בפני ערכאה שלישית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.