רע"פ 1356/12 אילן קדוש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עפ"ג 32899-11-11, כבוד הנשיא י' אלון והשופטים י' צלקובניק ו- י' שפסר ) מיום 4.1.2012 שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר הדין שניתן בעניינו בבית משפט השלום בקרית גת (ת"פ 26352-04-11, כבוד השופט א' באומגרט ) מיום 3.10.2011.

נגד המבקש, ושניים נוספים, הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של גניבה בצוותא חדה, התפרצות לרכב, פירוק חלק מרכב, הסגת גבול פלילית וגניבה. כתב האישום המתוקן מייחס למבקש 22 אישומים שעיקרם סב סביב פריצה לכלי רכב השייכים לצה"ל, גניבת פזומטים (מתקנים אלקטרוניים לחיוב בעבור צריכת דלק) ומיכלי דלק, במטרה לרכוש דלק באמצעות הפזומטים הגנובים ולמוכרו לאחרים. עוד עולה מכתב האישום המתוקן כי ביצוע העבירות האמורות השתרע על פני מספר חודשים וסכום הגניבות הגיע כדי 991,677 ש"ח. המבקש ושני הנאשמים הנוספים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון. בהסדר הטיעון הוסכם כי כל צד יטען לעניין העונש כראות עיניו. על כן, ביום 13.7.2011 הורשע המבקש במיוחס לו בכתב האישום המתוקן על בסיס הודאתו והוזמן תסקיר שירות מבחן על מנת לבחון, בין היתר, אפשרות של הטלת עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

ביום 3.10.2011 הוטל על המבקש עונש של מאסר בפועל לתקופה של 42 חודשים; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בניגוד לפרק יא לחוק העונשין, התשל"ז-1977; קנס בסך של 50,000 ש"ח; ופסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שמונה שנים. בגזר דינו, התייחס בית המשפט אל תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המבקש ובו הומלץ על "ענישה מוחשית ומציבת גבולות", וזאת מאחר שהוא "אינו מפנים את חומרת העבירות ומתקשה להציב גבולות" כמו כן, התייחס בית המשפט לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש, לעברו הפלילי ולכך שיחד עם נאשם נוסף הוא היה אחראי על התכנון והביצוע של העבירות המתוארות בכתב האישום.

על גזר הדין הגיש המבקש, כמו גם הנאשמים האחרים ערעור, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בערעורו הלין המבקש על חומרת העונש שהושת עליו וטען נגד המשקל המועט שנתן בית משפט השלום להודאתו המוקדמת שהיה בה משום חיסכון רב במשאבי המשיבה ובית המשפט. עוד טען המבקש נגד פסילת רישיונו לתקופה של שמונה שנים. לדידו, פסילת הרישיון צריכה להיעשות במשורה, שכן היא אינה מתיישבת עם תכלית הענישה במקרה דנן. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור לעניין פסילת הרישיון בלבד והפחית את משך תקופת הפסילה משמונה שנים לארבע שנים. בפסק דינו, התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שביצע המבקש, וכן להיקפן ולתחכומן. עוד הדגיש בית המשפט כי לא מדובר במעידה חד פעמית אלא בסדרה ארוכה של עבירות שהצריכו תכנון מוקדם. עוד ציין בית המשפט, כי אין לקבל את טענת המבקש שלפיה שגה בית משפט השלום בכך שהטיל עליו עונש זהה לזה שהוטל על הנאשם 1 בפרשה (להלן: ברוך קדוש ). זאת, שכן על אף שהמבקש הואשם בפחות עבירות, מדובר בעבירות חמורות יותר. עוד ציין בית המשפט בהקשר זה כי המבקש היה הרוח החיה בביצוע העבירות.

מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. טענתו המרכזית של המבקש מתמקדת בחומרת העונש שהושת עליו. כך טוען המבקש כי מן הדין היה להתחשב בנסיבותיו האישיות, בכך שהודה בביצוע העבירות בהזדמנות הראשונה ובשיקולי שיקום. עוד טוען המבקש כי על אף שהוא הורשע ב-22 סעיפי אישום, הוטל עליו עונש דומה לזה שהוטל על ברוך קדוש, שהורשע ב-73 סעיפי אישום. לגישת המבקש, מן הראוי היה כי ההבדל בסעיפי האישום יתבטא אף בחומרת העונש, הגם שעברו הפלילי של ברוך קדוש הוא עשיר יותר משלו. גם לעניין הקנס מתייחס המבקש בערעורו. בהקשר זה טוען המבקש כי הקנס שהוטל עליו כבד, בייחוד לאור הודאתו אשר הביאה לחיסכון בזמן השיפוטי ובמשאבי רשויות החקירה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בכתב האישום ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

המקרה שלפניי אינו מצדיק מתן רשות ערעור, והרי זה מכבר נקבע בבית משפט זה כי רק בקשת רשות ערעור המעלה טענה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים תצדיק הענקת ערעור בגלגול שני (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, ועל אף טענותיו איני מוצא כי בקשתו מגלה עילה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. יתר על כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות שבהן הודה המבקש. מעבר לנדרש, אוסיף כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש ראוי, המאזן נכונה בין כלל השיקולים הרלבנטיים, וביניהם ההבחנה בין המעורבים השונים בפרשה, חומרת העבירות ונסיבותיו האישיות של המבקש. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה העונש שהוטל עליו הוא עונש מאוזן ומידתי בנסיבות העניין.

לנוכח האמור, הבקשה נדחית.