רע"פ 1377/98בני קינן נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית משפט השלום בנתניה בגרימת מוות ברשלנות - עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977; בנהיגה ללא פוליסת ביטוח - עבירה לפי סעיף 2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970; ובנהיגה בקלות ראש וברשלנות - עבירה לפי סעיף 62(2) וסעיף 38 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961.

על פי האמור בכתב האישום, נהג המבקש ביום 2.5.92, בסביבות השעה 20:00, באופנוע ברחוב ויצמן בנתניה. המבקש פגע עם אופנועו בשתי הולכות רגל, בעת שחצו את הכביש במעבר חציה במסלול נסיעתו. כתוצאה מההתנגשות, נפצעו שתי הולכות הרגל, ואחת מהם נפטרה למחרת מפצעיה. אף המבקש נפצע בתאונה.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו, לאחר שמצא כי המבקש התרשל באופן נהיגתו וכי רשלנותו גרמה לתאונה הקשה. לאחר שהרשיעו, גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של 24 חודשי מאסר, מהם 6 חודשי מאסר בפועל והיתרה על תנאי, קנס בסך 1,800 ש"ח ופסילת רשיון נהיגה למשך 12 שנים.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על הרשעתו ועל העונש שהושת עליו. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות אשר היו בפני הערכאה הראשונה, ולאורן קבע כי:

"... המסקנה היא אחת, לאמור, ששני גורמים חברו והובילו לתוצאה הקטלנית. הראשון היתה המהירות המופרזת והבלתי סבירה שבה נהג המערער, והגורם האחר הינה העובדה לה לא הציע המערער הסבר שיתקבל על דעתו של בית המשפט, היינו, שהוא לא הקדים וראה את הולכות הרגל, אף שיכול היה לעשות זאת, כפי שעשו אחרים שנסעו בעקבותיו, ומותר להניח שהדבר נבע מכך שהוא לא נתן את דעתו לנעשה בדרך".

נוכח מסקנותיו אלה, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש לעניין ההרשעה. כן דחה בית המשפט את הערעור על העונש אשר הושת על המבקש. לעניין זה ציין בית המשפט המחוזי כי:

"מעל לכל אלה מרחפת העובדה, שבדרך נהיגתו, גרם המערער לאובדן חיי אדם, ובתקופה שבה תאונות הן, למרבה הדאבה, תופעה של יום יום, חובה לנקוט בענישה קשה וכואבת, ומנקודת השקפה זו העונש אינו נוטה לחומרה".

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבקש המבקש לערער לבית משפט זה. בבקשתו מתמקדות טענותיו במסקנתן של הערכאות קמא, כי הוא התרשל בנהיגתו, ובחומרת העונש שהושת עליו ובעיקר - פסילת רשיון נהיגה למשך 12 שנים, מבלי שהפסילה תסוייג באופן שלמשיב יותר לנהוג במשך חלק מהתקופה האמורה ברכב שאינו דו-אופנועי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה עליה, החלטתי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור. קביעותיהן של הערכאות קמא, בדבר רשלנותו של המבקש, מבוססות על ממצאיהן העובדתיים באשר לנסיבות התאונה הקשה, ובהן - מהירות נהיגתו של המבקש והמרחק ממנו יכול היה להבחין בהולכות הרגל החוצות את הכביש. המסקנה בדבר רשלנותו של המבקש מעוגנת בנסיבות הספציפיות של האירוע, ואין היא מעוררת שאלה מסוג השאלות בהן נוהג בית משפט זה ליתן רשות לערעור שני (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123).

אשר לעונש שנגזר על המבקש, הרי שחומרת העונש כשלעצמה אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור שני, אלא בנסיבות מיוחדות (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). נסיבות כאלה אינן מתקיימות במקרה דנן.

אשר על כן הבקשה נדחית.