רע"פ 1387-24 רע"פ 1387-24

1.לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופטת א' פינק) בעפמ"ק 38761-08-21 מיום 02.01.2024, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת ק' וקסלר) בח"נ 25236-08-22 מיום 21.03.2023 (הכרעת דין) ומיום 02.07.2023 (גזר דין).

2.למבקש נרשמו שתי הודעות תשלום קנס, בשני מועדים נפרדים (ביום 02.03.2022 וביום 25.04.2022), כל אחת על סך של 500 ש"ח, בגין העמדת רכבו על גבי מדרכה באזור תחנת הרכבת בית יהושע, בניגוד לסעיף 12(ג)(3) לחוק עזר לחוף השרון (העמדת רכב וחנייתו), התשע"א-2011. המבקש הגיש בקשה להישפט, ובהתאם הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום בנתניה.

3.המבקש ניהל הליך הוכחות שהתמקד, בעיקרו של דבר, בשאלה – האם המקום שבו הוא החנה את רכבו מהווה 'מדרכה', אם לאו. לצד זאת, המבקש טען כי עומדת לו הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, וכן כי עומדת לו הגנת 'טעות במצב הדברים'.

4.בתום הליך ההוכחות, בית משפט השלום הרשיע את המבקש במיוחס לו. זאת, לאחר שנמצא כי בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה, יש לסווג את מיקום החניה שבו החנה המבקש את רכבו כ'מדרכה'. יתר טענותיו של המבקש – נשללו אף הן.

5.הצדדים הגישו בכתב את טיעוניהם באשר לעונש. המשיבה טענה כי טענות המבקש באשר לסיווג מקום החניה כ'מדרכה' – "לא בוססו ולו בראשית ראיה, והמשמעות היא [שהמבקש] בחר, הלכה למעשה, לנהל הליך סרק". המשיבה הוסיפה כי "במצב דברים זה, כשמדובר בהליך שאמור היה להסתיים ללא מעורבות של בית המשפט, לעמדת המאשימה יש לחייב את [המבקש] בקנס העולה במידה ניכרת על הקנס המקורי". לפיכך, המשיבה ביקשה כי יושת על המבקש כפל הקנס הקבוע לכל אחת מהעבירות שבהן הורשע, ובסך הכול 2,000 ש"ח. מנגד, המבקש עמד על כך שהוא השקיע רבות בעריכת מחקר משפטי, וכי אף אם טענותיו נדחו לגופן, לא ניתן לראות בעצם ניהול ההליך טעם להחמיר בעונשו. המבקש הוסיף ופירט בדבר מצבו האישי, וביקש מבית המשפט להקל עמו, תוך שהפנה לפסיקה שבה נמצא להפחית את גובה הקנס בעבירה דומה.

6.בגזר הדין, בית המשפט נעתר לבקשת המשיבה, והשית על המבקש קנס בסך כולל של 2,000 ש"ח. נקבע, כי אין מקום להשוות בין עניינו של המבקש לבין המקרה שנדון בפסיקה שהובאה על-ידו, שכן "בענייננו חנה הנאשם על מדרכה בשתי הזדמנויות שונות, כלומר, גם לשיטתו, לאחר הפעם הראשונה כבר היה ברור לו שלהשקפת המאשימה מדובר במדרכה. בנוסף, לא ניתן להשוות את עניינו של הנאשם שניהל הליך הוכחות עם אותה אחרת שנטלה אחריות וביקשה התחשבות בנוגע לגובה הקנס נוכח הנסיבות שציינה".

7.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה. זאת, לאחר שנמצא כי לא נפל פגם בדרך הילוכו של בית משפט השלום או במסקנתו.

8.מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, שאינו מיוצג, בקשתו מעוררת את השאלה העקרונית "כיצד בתי המשפט בישראל נדרשים לבחון אם שטח כלשהו מיועד לשימושם של הולכי רגל כך שעונה על הגדרת מדרכה על פי חוק, וכיצד ניתן להוכיח זאת לאמת או לשלילה". בנוסף, נטען, כי למבקש נגרם עיוות דין ואי צדק ממשי בכך שטענותיו וראיותיו לא נדונו כדבעי על-ידי הערכאות קמא אשר דנו בעניינו. אשר לגזר הדין, נטען כי לא היה מקום להשית על המבקש כפל קנס אך משום שעמד על זכותו להישפט, וכי לא היה כל מקום לקבל את עמדת המשיבה כי הוא ניהל "הליכי סרק".

9.בהחלטתי מיום 22.02.2024, הוריתי למשיבה למסור את עמדתה באשר לאפשרות שיבוטל כפל הקנס שהושת על המבקש.

10.ביום 06.03.2024 הודיעה המדינה כי לעמדתה אין מקום לביטול כפל הקנס, שכן, לשיטתה, גובה הקנס לא נקבע בשל בחירתו של המבקש להישפט, אלא בשל העובדה שהוא חזר על העבירה פעם נוספת, לאחר שכבר קיבל הודעת תשלום קנס אחת בגין חניה באותו אזור. ממילא, כך נטען, גזר הדין אינו סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת, ועל כן, אין עילה להתערב בעונש שנגזר על המבקש 'בגלגול שלישי'.

11.לאחר עיון, באתי למסקנה כי דין הבקשה – להידחות. שאלה משפטית עקרונית אינה מתעוררת, וגם חשש מעיוות דין או אי צדק אין בנמצא. משכך, לא קיימת עילה לבירור טענותיו של המבקש, פעם נוספת, במסגרת ערעור ב'גלגול שלישי' (רע"פ 5305/20 נחום נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו, פסקה 7 (11.08.2020) (להלן: עניין נחום)). אפרט בקצרה.

12.אשר לשאלת סיווג המקום שבו חנה המבקש כ'מדרכה'. מעיון בפסיקה שהוזכרה בבקשה עולה, כי אין מדובר בשאלה שלא זכתה למענה בפסיקת בית משפט זה, אלא שהמבקש סבור כי קביעת בית משפט השלום עומדת "בסתירה מוחלטת להלכה ולפסיקה הקיימות". ברם, אף אם היה מקום להרהר אחר הכרעת דינו של בית משפט השלום לגופה, לא לכך נועדה האפשרות להגיש בקשה למתן רשות ערעור 'בגלגול שלישי'.

13.אשר לסוגיית כפל הקנס. תחילה אציין כי יש ממש בטענת המבקש כי ההליך שנוהל על-ידו לא היה הליך סרק. אכן, מעיון בכתבי הטענות שהוגשו בהליך ניתן ללמוד כי המבקש, על אף שאינו עורך דין, השקיע רבות מזמנו וממרצו על מנת לנהל הליך משפטי ראוי וענייני. הוא לא ביקש לכפור כפירת שווא בעובדות שיוחסו לו, אלא טען רק באשר למשמעותן המשפטית. העובדה שבסיומו של ההליך נדחו טענותיו של המבקש והוא הורשע בדין, לא מלמדת על כך שנוהל על-ידו הליך סרק כלל ועיקר (ראו: ע"פ 104/84 מאירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 718, 724 (1984); רע"פ 7215/20 זגורי נ' עיריית חולון, פסקה 9 (03.11.2020) (להלן: עניין זגורי)). ומכל מקום, אף אם היה מדובר בהליך סרק, הדבר היה יכול להצדיק, לכל היותר, השתת הוצאות משפט; ולא הגדלה של רכיב הקנס, המהווה עונש על העבירה שבגינה המבקש הועמד לדין (ראו: רע"פ 6242/23 הכרי נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (22.10.2023) (להלן: עניין הכרי)).

ואולם, חרף האמור, בית משפט השלום נימק את גובה הקנס שגזר על המבקש גם בעובדה שהאחרון המשיך והחנה את רכבו במקום הנ"ל, אף לאחר קבלת הודעת הקנס הראשונה, קרי, לאחר שידע כי לגישת המשיבה פעולה זו מהווה עבירה. המבקש אמנם סבר כי עומדת לו טענת הגנה, אך בהתנהלותו הוא נטל על עצמו את הסיכון כי אם טענותיו יידחו – הוא יימצא כמי שביצע את אותה עבירה פעם אחר פעם, על כלל המשמעויות הנלוות לכך באשר להחמרה בעונשו. מטעם זה, לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין או אי צדק אשר יש בכוחו להצדיק מתן רשות ערעור 'בגלגול שלישי'.

14.טרם סיום אעיר, כי מצאתי טעם לפגם בטענת המשיבה בפני בית משפט השלום, טענה שממנה השתמע כי בחירתו של המבקש להישפט, כשלעצמה, יכולה להצדיק החמרה בעונשו. זאת, בניגוד לפסקי דין ברורים שניתנו מפי בית משפט זה, בין היתר, במהלך השנים האחרונות (עניין נחום, פסקאות 10-9; עניין זגורי, פסקה 10-8; עניין הכרי, פסקאות 13-12). טוב תעשה המשיבה אם תואיל לחדד את העניין בפני באי-כוחה בערכאות הדיוניות.

15.סוף דבר: בכפוף לאמור בפסקה 14 לעיל, הבקשה נדחית.