רע"פ 1415/07 עלי מחאמיד נ. מדינת ישראל

1.

בכתב-אישום שהוגש נגד המבקש, קבלן שיפוצים, לבית-המשפט השלום בחדרה נטען, כי הוא לא הגיש תשעה דוחות מס ערך מוסף תקופתיים בגין חודשים מאי-יוני 2002 ועד נובמבר-דצמבר 2003. המבקש הודה במיוחס לו, והורשע בתשע עבירות של אי הגשת דוחות תקופתיים, לפי סעיפים 117(א)(6) ו-67(א) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 בצירוף תקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976. בעקבות הרשעתו הושתו עליו ארבעה חודשי מאסר, שישה חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם קנס בסך 20,000 ש"ח.

בית-המשפט ציין, כי במסגרת שיקוליו לעניין העונש, בחן הוא את חומרת המעשים מחד ואת נסיבותיו האישיות של המבקש מאידך.

2.

ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה וכוון כנגד העונש, נדחה. בית-המשפט המחוזי מצא כי הערכאה הראשונה שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים בבואה לגזור את עונשו של המבקש, לרבות מצבו הבריאותי והמצוקה הכלכלית אליה נקלע. בנוסף, עמד בית-המשפט על כך שהענישה בגין עבירות מס – שיש לראותן כגניבה של ממש – ראוי שתהא ענישה מחמירה ומרתיעה.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לשוב ולערער על חומרת העונש, בהתבסס על הטענות אשר שימשו אותו בערעורו בפני בית-משפט קמא.

דין הבקשה להידחות. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ובמקרים בהם עולה לדיון סוגיה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לא כזה הוא המקרה שבפני, בו השגותיו של המבקש, המכוונות כולן כנגד חומרת העונש, נבחנו לגופן על ידי שתי ערכאות, ואין מקום לבחינתן בפני ערכאת נוספת (השוו רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). למעלה מן הדרוש אוסיף, כי העונש שנגזר למבקש אינו מגלם חומרה כלשהי, וגם מטעם זה דינה של הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש .