רע"פ 1416/04 הרצל חליל נ. מדינת ישראל

המבקש הובא לדין בפני בית משפט השלום בתל-אביב ביחד עם אחר, באשמת ביצוען של עבירות שונות: קשירת קשר לבצע פשע, סחיטה בכוח, פציעה בנסיבות מחמירות, הפרת הוראה חוקית ואיומים. המבקש כפר בעובדות אשר יוחסו לו, אולם בתאריך 11.6.2003 הודיעו הצדדים, כי גיבשו הסכם טיעון במסגרתו הודה המבקש בעובדות, והמשיבה עתרה לעונש מאסר של שנתיים וחצי, בעוד שהסנגור היה חופשי לטעון על פי הבנתו.

לאחר שבית המשפט התיר למבקש לחזור בו מכפירתו, הוא הודה בעובדותיו של כתב-האישום, והוא עשה זאת לא רק באמצעות בא-כוחו, אלא גם מפיו-שלו ("אני מאשר את דברי בא-כוחי ומודה בעובדות" – ראו עמוד 51 לפרוטוקול הדיון).

הטיעון לעונש בעניינו של המבקש נדחה על פי בקשת בא-כוחו, ומשהתחדש הדיון עתר המבקש להתיר לו לחזור בו מההודאה, אולם נמנע מלפרט את מניעיו עד אשר ייגזר עונשו של שותפו. בתאריך 6.7.2003 חזר המבקש על בקשתו להתיר לו לחזור מן ההודאה, והפעם טען כי כל עוד לא הסתיים משפטו של שותפו לא יכול היה לחשוף את העובדה כי במהלך האירוע עליו נקרא לתת את הדין, הוא ביצע פעולות אשר מטרתן היתה למנוע מהקורבן תוצאה קשה יותר. המבקש טען עוד, כי את כל אלה לא יכול היה לחשוף עד אז עקב החשש ששותפו יפגע בו, הואיל והעובדות הנוספות היו עלולות להביא להחמרה בעונשו של השותף.

בית משפט השלום דחה את בקשת המבקש, וגזר לו 30 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם למתלונן פיצוי בסך של 4,000 ₪. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, נדחה, ואת בקשת המבקש לחזור בו מכפירתו הגדיר בית המשפט כמניפולציה מובהקת, אשר נועדה לנצל את הליכי בית המשפט על פי צרכיו.

עתה עותר המבקש לרשות ערעור, ולאחר שבחנתי את הבקשה ונימוקיה, לא מצאתי כי הוכחה עילה להיעתר לו.

כבר נפסק כי "ככלל, משניתנה הודאה בבית המשפט, והתקיים הליך שבית המשפט העמיד בו את הנאשם על משמעויותיה של ההודאה ועל התוצאות שהוא צפוי להן בעקבותיה [וכך היה במקרה הנוכחי – א' א' לוי], תישאר הודאת הנאשם על-כנה, והנאשם לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה מן הטעם שנכזבה תוחלתו להקלה בעונש. לבית המשפט נתון שיקול הדעת – על פי הסמכות המסורה לו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי – להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו מנימוקים מיוחדים. היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודעה עקב פגם ברצונו החופשי והבנתו של הנאשם את משמעות הודאתו, או אם ההודייה הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה" (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פד"י נז(1), 577, 621).

ערכאות קמא יישמו הלכה זו בעניינו של המבקש, ועל כן אין מקום לליבון העניין בפני ערכאה נוספת. יתרה מכך, הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים בעניינו של המבקש, הוצג לבית המשפט רק לאחר שהסתיימה שמיעתה של פרשת התביעה. לפיכך, ואם סבר המבקש כי חלקו בפרשה קטן מזה שהמשיבה ייחסה לו, כל שהיה עליו לעשות הוא להביא בפני בית המשפט את ראיותיו ולנהל את משפטו עד לסופו, אולם הוא בחר לקטוע את ההליכים חרף השלב המתקדם אליהם הגיעו ולפנות לדרך אחרת. את טעמיו לנהוג כך הביא המבקש בדיעבד בפני שתי ערכאות אשר דחו אותם, ועל כן אין מדובר בסטייה מהלכה נוהגת, אלא בהשקפתו של המבקש כי נכון היה לקבל את הסברו לעניין הודאתו, וזו אינה עילה למתן רשות לערער.

הבקשה נדחית.