רע"פ 142/98 אסף ספדיה נ. מדינת ישראל

1.

זוהי בקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה ברוב דעות את הערעור על הרשעת המבקש בבית המשפט השלום.

תמצית העובדות, שאינה שנויה במחלוקת, היא זו:

זוג עולים חדשים (להלן: הנאשמים 1 ו2-) תכננו לנצל את זכויותיהם

לקבל משכנתה ממשרד השיכון כדי להפיק מכך רווח. הם התקשרו בחוזה לרכישת דירה עם אברהם דניאל (להלן: המתלונן), ועל סמך חוזה זה הם קיבלו ממשרד השיכון שני שיקים בסך 112,000 ש"ח. המוטב בשיקים היה המתלונן, ועל גביהם

הוטבעה החותמת "למוטב בלבד". שיקים אלה נמסרו למבקש, שהוא סוחר טכסטיל, על ידי אחד המכונה סשה והנאשם 4. יום לאחר קבלת השיקים פתח המבקש חשבון בנק על שמו, ובמעמד זה הפקיד בחשבון 1,000 ש"ח. לאחר כשעה הפקיד המבקש את שני השקים באמצעות תיבת אל-תור. לאחר זמן מה משך המבקש את כספי המשכנתה וחילק אותם בין הקושרים האחרים. בחשבון זה לא בוצעה פעילות נוספת לאחר מועד זה.

2.

הנאשמים 1 ו2- הורשעו על סמך הודייתם בקשירת קשר לביצוע פשע ובקבלת דבר במרמה. הנאשם 4 והמבקש לא הכחישו את המעשים המיוחסים להם, אלא שלטענתם לא נתלוותה להם מחשבה פלילית. המשיבה לא העידה את הנאשמים 1 ו2- או מעורבים אחרים בפרשה. הרשעת המבקש הושתתה על ראיות נסיבתיות, ועל אי מתן אימון בעדותו כי קיבל את השיקים במסגרת עיסקית. הראיות הנסיבתיות

ששקלו לצד מעורבותו של המבקש בקשר הפלילי היתה נכונותו לקבל לידיו שיקים אלה, אשר "נמשכו על שמו של אדם מסויים , ואשר הוטבעו בחותמות 'למוטב בלבד' ". בהקשר זה הדגיש בית המשפט השלום כי:

"ודוק: אין לי נפקא מינה בענין זה, אם שיקים כאלה ניתנים לפרעון ע"י אדם אחר לבד הנמשך, אם לאו. מה שחשוב בעיני הוא, ששום אדם נורמטיבי ובר דעת, הנוהג בדרך העסקים הרגילה, לא היה מקבל לידיו שיקים כאלה מבלי לשאול תחילה, הכיצד נתגלגלו לידי מי שלא על שמו נמשכו מלכתחילה על ידי הבנק".

בית המשפט השלום נתן גם משקל לעובדה שהמבקש חילק את פידיון השקים בין שאר הקושרים, אשר הודו בביצוע העבירה, וכי פתח חשבון חדש לצורך הפקדת השיק, ונמנע מלהשתמש בחשבונו העסקי. בית המשפט השלום לא נתן אמון בטענתו של המשיב כי הכסף ניתן ליתר הקושרים במהלך עסקיו הרגילים. כמו כן, לא נתן בית המשפט השלום אמון בטענתו כי השיקים נמסרו לו לניכיון בלבד, בהתחשב ברווח שנותר בידו.

בית המשפט השלום גזר על המבקש 18 חודשי מאסר, שמתוכם ששה חודשים בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות, והיתרה על תנאי. כמו כן, הושת עליו קנס בשיעור 20,000 ש"ח.

2.

בית המשפט המחוזי

דחה ברוב דעות את ערעורו של המבקש, וזאת מנימוקיו של בית המשפט השלום. שופט המיעוט סבר כי "מקבץ הראיות מעלה חשד כבד" נגד המבקש, אולם הוא נמנע מלהרשיע את המבקש, שכן:

"הוא פעל באופן גלוי, תוך שעשה שימוש בתעודה הזהות שלו עצמו, עת שפתח את חשבון הבנק בו הפקיד את השיקים.

הדרך בה פעל ספדיה לענין הפקדת השיקים, דהיינו באמצעות תיבת 'אל תור' ולא על ידי הפקדה ישירה באשנב, אינה צריכה להתפרש בהכרח כנסיבה מחשידה, כאשר מדובר בחשבון שנפתח באמצעות תעודת זהות של בעל החשבון וכאשר אין מדובר בזהות שאולה. כמו כן לא ניתן להתעלם מכך שבסופו של דבר נותר בידיו של ספדיה סכום של 5,000 ש"ח בלבד מתוך הסכום הכולל של 112,000 ש"ח".

כמו כן, ייחס שופט המיעוט משקל לעובדה שהמשיבה נמנעה מלהעיד את הנאשמים 1 ו2- ואת סשה.

3.

לטענת המבקש, קבע בית המשפט כי הטבעת המילים "למוטב בלבד" על גבי השיקים צריכה היתה לעורר את חשדו, ובכך מובלעת הנחת סחירותו המוגבלת של שטר, שעליו מוטבעות מילים אלה. הנחה זו מעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של בעלי הדין, וככזו היא מצדיקה מתן רשות ערעור. מנגד, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מצדיקה רשות ערעור, שכן:

"בית המשפט לא דן כלל בשאלה המשפטית בדבר סחירותם של השיקים, אלא התייחס לעובדה שהשיקים הופקדו נשאו את המילים 'למוטב בלבד' כנסיבה אחת מיני רבות אשר יש בהן להעיד על חוסר תום הלב של המבקש".

איני סבור כי שאלת סחירותו של שיק שהוחתמו, או שהודפסו, עליו המלים "למוטב בלבד", ולא נכתבו בכתב יד, מתעוררת במקרה זה (ראה בנדון ע"א 1560/90 ציטואט נ' הבנק הלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(4) 498). בית משפט השלום התייחס למכלול

הראיות הנסיבתיות ובכללן לכך כי על השיקים הוחתמו המלים "למוטב בלבד", תוך שהוא מדגיש כי:

"אין לי נפקא מינה בענין זה, אם שיקים כאלה ניתנים לפרעון על ידי אדם אחר לבד מהנמשך, אם לאו. מה שחשוב בעיני הוא, ששום אדם נורמטיבי ובר דעת, הנוהג בדרך העסקים הרגילה, לא היה מקבל לידיו שיקים כאלה מבלי לשאול תחילה, הכיצד זה נתגלגלו לידי מי שלא על שמו נמשכו מלכתחילה על ידי הבנק".

ואילו בית המשפט המחוזי לא נדרש כלל לשאלה אם ניתן להסיק מסקנה ראייתית מכך שהמבקש קיבל את שני השיקים שעליהם מופיעים המלים "למוטב בלבד", ומצא כי יש ביתר

הנסיבות המצטברות כדי לדחות את הערער. בא כוח המבקש לא הצביע על טעות בפסק דין הרוב בבית המשפט המחוזי המצדיק מתן רשות ערעור. גם ביתר טענותיו של בא כוח המבקש לענין ההרשעה אין כדי להצדיק דיון בערכאה שלישית.

הטענות שהועלו לגבי חומרת העונש, אינן באות בגדר המקרים החריגים והמיוחדים בהם תנתן רשות ערעור (ראה רע"פ 4422/87 שיחבול נ' מדינת ישראל).

הבקשה נדחית.