רע"פ 1424/12 יצחק ביטון נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (הנשיאה ברלינר והשופטים קרא וסוקולוב) מיום 6.2.12 בתיקים ע"פ 9136-10-11, ע"פ 23921-10-11 ו-ע"פ 35591-10-11,

בגדרם נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (סגן הנשיא פלד) בתיק ת"פ 4518-10 מיום 8.9.11; נדחה ערעור המשיבה על קולת עונשו של המבקש; והתקבל ערעור המשיבה על קולת העונש של שותפי המבקש לכתב האישום. עניינו של התיק עבירות מרמה כלפי קשישים ואנשים תמי לב, בגינן הושת על המבקש, בין היתר, עונש (מצטבר) של 40 חודשי מאסר בפועל, וכן הוטלו עונשים נוספים כפי שיפורט.

רקע והליכים

ב.

המבקש ושניים נוספים (להלן נאשמים 3-2, וכולם יחד השלושה ) הורשעו על-פי הודאתם בכתב אישום מתוקן המייחס להם, במסגרת שני אישומים (לנאשמת 3 מיוחס אישום אחד בלבד), עבירות מרמה חמורות. ואלה הנפשות הפועלות: נאשם 2 הוא בנם של המתלונן עליו השלום והמתלוננת, ילידי 1915 ו-1922 בהתאמה, הבעלים המשותפים של בניין מגורים בתל-אביב; נאשמת 3 היא רעייתו של נאשם 2; המבקש הוא חברו של נאשם 2. לפי המתואר בכתב האישום, קשרו השלושה קשר במהלך חודש דצמבר 2004 להעביר במרמה את זכויותיהם של המתלוננים, קשישים בגבורות, בבניין המגורים לנאשם 2, ולמכור את הבניין לאחרים; וכך אכן עשו, תוך שהמבקש יחד עם נאשם 2 התיימרו למכור שלוש דירות לקונים תמי לב אשר שכרו באותה העת את הדירות מן המתלוננים. הקונים העבירו למבקש ולנאשם 2 סכום של כ-200,000$, ובתמורה נרשמו על שמם, במרמה, הערות אזהרה בטאבו; הדירות עצמן לא הועברו לבסוף לבעלותם, ואילו הכסף נותר בידיהם של המבקש ונאשם 2.

ג.

לאחר שנסתיימה פרשת התביעה, הודו המבקש ושותפיו לכתב האישום ביום 25.2.10 בכתב אישום מתוקן. במסגרת הסדר טיעון שכלל גם את גזר הדין הוסכם, כי העונש שיושת על המבקש ושותפיו יהיה כדלקמן: כולם יחד ישאו בפיצוי למתלוננים של 950,000 ₪; על המבקש יושת עונש של שנת מאסר בפועל, יופעל בחופף עונש מאסר על תנאי בן שנה שהיה תלוי נגדו, וכן יושת עליו עונש משמעותי של מאסר מותנה; על נאשמים 2 ו-3 יושת עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, אשר בכפוף להמלצה חיובית של הממונה על עבודות שירות ירוצה בעבודות שירות, וכן יושת עליהם עונש משמעותי של מאסר על תנאי. אולם , הסדר הטיעון כלל את הסעיפים הבאים:

"7 (ב)

הטיעונים לעונש ידחו לשישה חודשים לצורך הפקדת פיצוי למתלוננים על ידי הנאשמים בסכום של 950,000 ₪.

(ג)

במידה והפיצוי אינו מופקד בקופת בית המשפט טרם הטיעונים לעונש אין הסדר לעונש".

ד.

ביום 18.5.11 דחה בית המשפט את בקשת המבקש לחזור בו מהודאתו, לאחר שבקשה דומה של נאשמים 2 ו-3 נדחתה קודם לכן. נקבע, כי המבקש היה מיוצג לאורך כל ההליך, היה מודע לפשר הסדר הטיעון, ועל כן אין מקום לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. ביום 8.9.11, משלא הופקד כל סכום למען המתלוננים, גזר בית משפט השלום את עונשם של השלושה. בעקבות האמור בסעיף 7 להסדר הטיעון, בוטל ההסדר לעניין העונש. בגזר הדין נקבע, כי מעורבותו של המבקש בביצוע העבירות היתה גדולה משל שותפיו. בית המשפט נתן דעתו לתכנון ולתחכום בביצוע העבירות, ולפגיעה הרבה שגרמו הן למתלוננים והן לקונים תמי הלב, אשר לא קיבלו את כספם חזרה. בית המשפט מצא חומרה מיוחדת במעשיו של המבקש, הן נוכח חלקו המרכזי כאמור בעבירות והן כיון שבמועד העבירות היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה של 12 חודשים בגין עבירות דומות; זאת בניגוד לחלקם הפחות של נאשמים 2 ו-3, ולעברם הנקי. מנגד, נשקלה הודאתם של השלושה במיוחס להם, גם אם בשלב מאוחר של ההליכים.

ה.

בשים לב לנימוקים הללו, גזר בית משפט השלום על השלושה את העונשים הבאים:

המבקש : 28 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות נשוא תיק זה, 12 חודשי מאסר בגין הפעלת מאסר מותנה במצטבר לעונש הנוכחי - ובסך הכל 40 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי, קנס בגובה 90,000 ₪ או 8 חודשי מאסר תמורתו, ופיצוי לקונים בגובה 305,000 ₪.

נאשם 2 : 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בגובה 70,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו, ופיצוי לקונים בגובה 290,000 ₪.

נאשמת 3 : 15 חודשי מאסר על תנאי וקנס בגובה 20,000 ₪.

ו.

הנאשמים והמשיבה ערערו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את ערעור המבקש לעניין דחיית בקשתו לחזרה מהודאה וציין, כי ניכר שהמבקש ביקש לחזור בו מהודאתו לאחר שחש, מטעמי תועלת, כי ההסדר אינו מיטיב עימו, ולא כיון שביקש באמת ובתמים לנהל הליך להוכחת חפותו. לעניין עונשו של המבקש נקבע, כי הלה נוטה לקולה, אולם נוכח חלוף הזמן, העונש הראשוני עליו הסכימו הצדדים, בעיותיו הרפואיות של המבקש ונסיבות חייו, הוחלט שלא להחמיר עם המבקש; כך, "לא בלא לבטים" (ע' 7 לפסק הדין). עונשם של נאשמים 2 ו-3 הוחמר ל-18 חודשי מאסר בפועל ו-4 חודשי מאסר בפועל (שבכפוף להמלצה חיובית מהממונה ירוצו בעבודות שירות) בהתאמה.

הבקשה

ז.

בקשה זו הוגשה ביום 16.2.12 ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע. בין היתר נטען, כי העונש שהושת על המבקש אינו מידתי בשים לב לעונש שהוסכם בהסדר הטיעון. עוד נטען, כי המבקש סיכם עם נאשם 2, בהסכם חתום (שצורף לבקשה), כך:

"מר ביטון יצחק מתחייב לסייע כמיטב יכולתו לגיוס הכסף במסגרת ההסדר, וכאשר סיוע זה יתבטא – בביטול העיקולים על הנכס, ביטול הוצאה לפועל, או תביעות שהגיש אם הגיש כנגד מר רשקס.. לאחר ביטול העיקולים מר רשקס מתחייב לשלם את השיקים שחזרו ולהפקיד את סכום הפיצוי המוסכם על פי הסדר הטיעון".

לטענת המבקש, אין טענה לפיה לא עמד בתנאי הסכם זה, וכיון שכך, ובמיוחד כיון שהמשיבה ידעה על קיומו של ההסכם, לא היו רשאיות הערכאות הקודמות לקבוע כי המבקש לא עמד בהתחייבותו ולגזור עליו עונש החורג מהסדר הטיעון. לבסוף נטען, כי הערכאות הקודמות הפלו בין המבקש ליתר הנאשמים, שכן העונש שהושת עליו חמור פי כמה מזה שהושת עליהם, אף שהעבירות בוצעו בצוותא חדא.

דיון והכרעה

ח.

לאחר עיון, אין בידי להיעתר לבקשה. עסקינן ברשות ערעור המופנית כולה או למצער ברובה כלפי חומרת העונש, וזו אינה מצדיקה לכשעצמה רשות ערעור בגלגול שלישי אלא במקרים חריגים, אשר ענייננו רחוק מבוא בגדרם ( רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 4239/05 אברג'יל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) .

ט.

אף לגופם של דברים אין בידי לקבל את טענות המבקש. אשר לטענה כי על בתי המשפט היה לקבל את ההסכם עליו חתמו המבקש ונאשם 2, לא מצאתי כל ביסוס לטענה זו. שני צדדים היו להסכם - המבקש ונאשם 2; מלשון ההן יש ללמוד את הלאו: המשיבה לא הייתה צד להסכם, אשר לא נכלל בהסדר הטיעון. ברי, כי ההסכם אינו מחייב את המשיבה, ועל כן אינו רלבנטי בהליך הפלילי בין המשיבה לבין המבקש ושותפיו. זאת - מבלי להידרש לעצם ההסכם ולפירוש האמור בו. אשר לפער בין העונש עליו הסכימו הצדדים בהינתן התשלום לבין העונש שהושת לאחר שהמבקש לא שילם כל סכום שהוא לקונים תמי הלב, אין מדובר בפער של מה בכך, ובית המשפט ביכר את מידת הדין. אולם, לא מצאתי כל טעם שינהג בית המשפט אחרת: המבקש נטל חלק בפרשיית תרמית במסגרתה הונה, יחד עם אחרים, קשישים ורוכשים תמי לב, כאשר בסופו של יום נותרו אלה בחסרון כיס ואילו המבקש ונאשם 2 גלגלו לכיסם כ-200,000$. בית משפט זה נדרש לא אחת לחומרה היתרה בעבירות מעין אלה, ונראה כי דבריו של השופט ג'ובראן בעניין אחר הולמים את ענייננו כלשונם:

"גניבה בדרכי עורמה מקשישים הינה מן המעשים הנקלים ביותר ויש בה מימד חמור שבעתיים מכל מעשה גניבה אחר. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשים קשים אלו. זהו אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה, שכן מצווים אנו לערך העליון של "והָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" ( ויקרא י"ט לב'). אשר על כן מצווים בתי המשפט להכביד את ידיהם כנגד אלו הרומסים ברגל גסה את ביטחונם האישי של הקשישים וגוזלים את רכושם בדרכים נלוזות. חייבים אנו להיות מגן של ברזל לאותם קשישים, למען יורתעו מבצעי עבירה בכוח מלפגוע באכלוסיה זו, וכל זאת ברוח הפסוק "אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי"

( תהילים

ע"א, ט'). בנוסף, במקרה שלפנינו, יש להביא בחשבון את עברו הפלילי המכביד ביותר של המבקש, אשר נראה כי לא היה נכון לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו בעבר ולנתק עצמו ממעשי עבירה. העולה מכך הוא אפוא כי ניסיון העבר מלמד שהסכנה הגלומה במבקש זה הינה רבה, ומנקודת השקפה זו כליאתו לתקופה ארוכה כמו מתבקשת מאליה"

(רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל

(לא פורסם), פסקה 17; ראו גם ע"פ 1334/08 ללוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7).

בענייננו, אמנם נרפא מעט מן הפגיעה בהוריו הקשישים של נאשם 2 עם מתן פסק דין המצהיר כי הזכויות בבית שמורות למתלוננת (ראו ע' 108 לגזר הדין בבית משפט השלום), אולם זאת לא הודות למבקש עצמו וכמובן לא מבלי שאולצה המתלוננת לפתוח בהליכים משפטיים. יתרה מכך, המרמה לא נרפאה כלל כלפי הרוכשים תמי הלב, אשר יצאו מן העסקה וידיהם על ראשם.

י.

כאמור, למבקש ניתנה הזדמנות להפחית באופן משמעותי את עונש המאסר הצפוי לו, תוך שבמסגרת הסדר הטיעון התחייב ביודעין לשלם, יחד עם יתר הנאשמים, סכומי כסף לטובת המתלוננים. המבקש הפר את ההתחייבות, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. ברי כי העונש בהסדר הטיעון היה קל שבקלים, וכל כולו כוון למטרת הסיוע לקרבנות. הוא בא להציל את בלעם של רשעים מפיהם, ומשלא צלח, ולוא גם בקמצוץ, מדוע ינהג בית המשפט במידת הרחמים.

יא.

גם את טענת ההפליה אין בידי לקבל. מושכלות יסוד הן ששויון בענישה אין משמעו ענישה שוה לעבריינים השונים זה מזה - בגילם, בחלקם בביצוע העבירות, בעברם ובדרך בה נקטו במשפט (ע"פ 9312/07 צורדקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7; ע"פ 4398/09 חמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 14). יתרה מכך - ענישה שוה לעבריינים שונים חוטאת לעקרון השויון, שכן השונות בביצוע העבירות מחייבת שונות בענישה; רק כך תתקבל תוצאה צודקת. כפי שציין בית משפט השלום - וזאת לאחר שנסתיימה, כאמור, שמיעת פרשת התביעה כולה - חלקו של המבקש בביצוע העבירות היה גדול מזה של יתר הנאשמים. נוסף לכך, שיקול מרכזי להחמיר עם המבקש נעוץ בעברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירות דומות, ואף מאסר על תנאי בר הפעלה, אשר לא הרתיע את המבקש מלשוב לדרכו הרעה. כל אלה הצדיקו מאסר משמעותי יותר משל הנאשמים הנוספים בפרשה.

יב.

טרם סיום אציין, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים נתקל לא פעם במקרים משפטיים סבוכים אשר ראשיתם דומה לענייננו – למשל, בדומה לעובדות המקרה ב ע"א 1445/04 בייזמן נ' חליוה (לא פורסם) (להלן פרשת בייזמן ), בה התחזה שמעון ללוי והעביר את הבעלות בדירותיו של לוי ליוסף תמורת סכום כספי, עוקץ כפשוטו. יוסף תם הלב, העביר, לכאורה, את הבעלות לראובן תם הלב, אשר מימן את הרכישה באמצעות הלוואה שניתנה לו מהבנק תם הלב בכפוף לרישום משכנתא. בהיגלות התרמית, נותר מי מהצדדים תמי הלב בחסרון כיס משמעותי. מקרים אלה כרוכים בהוצאות משפטיות רבות, המתגלגלות לא פעם אל כתפי הציבור כולו ( פרשת בייזמן , פסקה 25 לפסק דינה של השופטת ארבל ). יתרה מכך, כפי שצוין בדנ"א 10901/08 בייזמן נ' משכן בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם) (להלן דנ"א בייזמן ), המשותף לתיקים אלה הוא באי יכולתו של בית המשפט לספק תוצאה צודקת, שכן המעוול הראשוני - ובענייננו, המבקש וחבריו -

מתחמק מאחריות בחלק ניכר מן המקרים:

"כלי המשפט אינם מאפשרים להגיע בענייננו לתוצאה מעשית צודקת...

הצדק מחייב שמי שחייב ישלם " (ההדגשה האחרונה הוספה - א"ר; דנ"א בייזמן , פסקה 52 לפסק דינה של השופטת נאור).

למצער, מקום שבתיק פלילי עסקינן, בידי בית המשפט לנקוט ענישה הולמת ומרתיעה כבענייננו, והדבר נאמר במשנה תוקף כאשר לעבריינים עבר פלילי בעבירות דומות, וחזרו לסורם.

יג.

סופם של דברים, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא מתייתרת בקשת עיכוב הביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו מחר, 20.2.12 בשעה 1000 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב - בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.2.12.