רע"פ 1441/12 אלה ליטני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 27479-10-11, כבוד השופט כ' סעב , מיום 5.2.2012), שבמסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה בת"ד 30820-07 (כבוד השופט ש' יציב ).

נגד המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירות של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף, אי ציות לאור אדום רמזור ונהיגה רשלנית. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 14.4.2007 נהגה המבקשת רכב משא מכיוון חיפה לכיוון הקריות. באותה העת מכיוון דרך משה מימין לשמאל ביחס לכיוון נסיעתה רכב פרטי. הרכב הפרטי נכנס לצומת כאשר האור ברמזור בכיוונו התחלף לירוק, ואילו המבקשת נהגה ברשלנות בכך שלא צייתה לאור האדום ברמזור בכיוון נסיעתה, נכנסה לצומת והתנגשה ברכב הפרטי. כתוצאה מהתאונה נחבלו בגופם המבקשת, המתלונן וארבעה נוסעים נוספים.

המבקשת הורשעה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, בהיעדרה, מאחר שלא התייצבה לדיון. ביום 12.10.2009 בוטלה לבקשתה הכרעת הדין שניתנה בהיעדרה. ביום 3.10.2011 הורשעה המבקשת בשנית בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום, לאחר ניהול הליך הוכחות. בית המשפט דחה את טענת המבקשת שלפיה לא היא זו שנהגה ברכב. זאת, שכן השוטר שהעיד מטעם המשיבה מסר כי בזירת התאונה המבקשת אמרה לו כי היא זו שנהגה ברכב. בנוסף, המבקשת בחרה שלא להעיד ויש לראות בכך כחיזוק לראיות התביעה. באותו היום הטיל בית המשפט על המבקשת עונש של פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 90 יום, חודשיים פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן קנס בסך של 1,500 ש"ח.

על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי הערכה הדיונית. עוד ציין בית המשפט כי העובדה שהמבקשת בחרה שלא להעיד, ולא להעיד אחרים מטעמה, פועלת לחובתה ויש בה כדי לחזק את ראיות התביעה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, שבהתחשב במכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט לתעבורה, אף לטעמו יש להרשיע את המבקשת בעבירות שיוחסו לה.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת העוול שנגרם לה מצדיק דיון נוסף בפני ערכאה שלישית. לטענתה, הערכאות הקודמות שגו בכך שהתעלמו מההלכה הפסוקה לעניין שתיקת נאשם כחיזוק להודאת חוץ שמסר. לגופו של עניין, טוענת המבקשת כי הורשעה בעבירה שלא ביצעה וכי שגו הערכאות הקודמות בכך שקבעו כי הימנעותה מלהעיד יכולה לחזק את הודאת החוץ שנתנה בפני השוטר. לטענתה, ההודאה שמסרה היא הודאה לקונית שאינה בעלת משקל פנימי גבוה. שנית, היא סבורה שלא ניתן לשלול את האפשרות שההודאה נמסרה מתוך לחץ שגרם לה להודות במעשה שלא עשתה. לבסוף, לטענתה לא יכלו הערכאות הקודמות להגיע למסקנה חד משמעית שאין במקרה זה אינדיקציות העשויות להצביע על כך ששתיקתה בבית המשפט נובעת מלחץ כלשהו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף האמור בה, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית ואף אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית מטעמים של עיוות דין.

אוסיף, בבחינת למעלה מן הנדרש, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. בית המשפט לתעבורה קבע כי גרסת התביעה מקובלת עליו וכי שתיקת המבקשת משמשת כחיזוק לגרסה זו. בית המשפט המחוזי קבע שאין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט לתעבורה וקביעתו זו מקובלת עלי. השוטר שהעיד מטעם המשיבה בבית המשפט לתעבורה העיד

כי המבקשת אמרה לו לאחר התאונה כי היא זו שנהגה ברכב. לגרסה זו של המשיבה לא הציגה המבקשת כל תשתית עובדתית חלופית, היא לא העידה בעצמה, ולא הציגה עדים אחרים שיכולים לתמוך בגרסתה לפיה היא לא נהגה ברכב. כך, גרסתה העובדתית החלופית של המבקשת לאירועים המתוארים בכתב האישום אינה מבוססת כלל. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

לאור האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע – מתייתרת.