רע"פ 1448/08 יוסי ליפשיץ נ. מדינת ישראל

1.בית-משפט השלום בכפר-סבא הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר-טיעון, בגניבה בידי עובד – עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נקבע, כי בעת שהועסק כחשב של חברה פרטית, נהג המבקש לנצל את גישתו החופשית לחשבונה העסקי של החברה, ומסר לבנק פקודות פיקטיביות, מכוחן הועברו כספים רבים מחשבון החברה לחשבונו הפרטי (1,023,692 ש"ח). בגין הרשעתו, נגזרו למבקש 24 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח. במקביל, תבעה החברה המתלוננת את המבקש בהליך אזרחי, שבסיומו נפסק כי עליו להשיב את מלוא סכום הגניבה.

2.בית-המשפט המחוזי מרכז קיבל ערעור שהגיש המבקש לעניין העונש, הפחיתו והעמידו על 18 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם. נקבע, כי נסיבות חייו הקשות של המבקש – ובהן מחלת הנפש ממנה הוא סובל, ואשר בחוות-דעת פסיכיאטרית נקבע כי הייתה לה השפעה על מעילתו בכספים; מחלת הנפש ממנה סובלת אשתו; צרכיהם הטיפוליים המיוחדים של ילדיו; קשייה הכלכליים של המשפחה וחשיבות תפקודו של המבקש במסגרתה – מובילות כולן לתוצאה המצדיקה הקלה בעונשו.

3.המבקש עודנו סבור כי העונש שהושת עליו לוקה בחומרה יתרה, ועותר לקבלת רשות לערער בפני בית משפט זה. בבקשתו, הוא שב ומפנה לחוות-הדעת המצויות בידו, לפיהן בעת ביצוע העבירה היה נתון תחת השפעתה של הפרעה פסיכיאטרית ממנה הוא סובל. כן מעלות חוות-הדעת, כי המבקש מצוי במצב כלכלי קשה, שבגינו מטפל בכספיו אפוטרופוס מתנדב, המעביר לו כספים במשורה לבל יעשה בהם שימוש פזרני, עקב מחלתו. עוד טוען המבקש – והוא תומך טענה זו בתסקירים שהוצגו לערכאות קמא – כי שליחתו למאסר תוביל לפירוק משפחתו, וכי בית-המשפט המחוזי נמנע מלהתייחס לחשש זה. לבסוף נטען, כי שגה בית-המשפט קמא משהותיר את גובה הקנס על כנו, נוכח העובדה כי במסגרת ההליכים האזרחיים, חויב המבקש להשיב את סכום הגניבה.

4.כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור יוחדה למקרים בהם עולה שאלה עקרונית העשויה להיות בעלת השלכות על ציבור גדול של מתדיינים. הבקשה שבפני אינה נמנית על מקרים אלה, באשר מטרתה אחת - להשיג, בשלישית, כנגד גזר הדין. והרי כבר נקבע לא אחת כי אין בחומרת העונש כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.03.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)).

אף לגוף העניין אין הבקשה מקימה עילה לקיומו של ערעור נוסף. אף שהעבירה בוצעה בזמן מחלתו של המבקש, לא הוכח כי נפגעו תפיסת המציאות וכושר השיפוט שלו באופן ששלל ממנו את האחריות למעשיו (רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(5) 133 (1994)). כך עולה אף מחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהגיש, בה נקבע כי מצבו הנפשי בתקופה בה בוצעו העבירות היה, כלשונו של הפסיכיאטר, מצב של "אחריות מופחתת", ולא של העדר-אחריות מלא (חוות-דעתו של פרופ' טיאנו, מיום 02.11.2006). ערכאת הדיון לא התעלמה מנתונים אלה, והם שימשו אף את ערכאת הערעור בהכרעתה. אותן ערכאות אף עמדו על כך שכספי המעביד ניטלו על-ידי המבקש בלא רשות כ-69 פעמים, דבר שמטבע הדברים הצריך תחכום ועורמה כדי שמעשיו לא ייחשפו, והתנהגות זו אינה משתלבת עם הטענה בדבר מצב נפשי מעורער.

כך או כך, סבורני כי העונש שנגזר למבקש איזן נכונה בין חומרת המעשים שביצע, לבין נסיבותיו האישיות הקשות והמורכבות, ועל כן דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.