רע"פ 1464/12 שלומי אברהם נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"ת 42494-11-11, כבוד השופט כ' סעב , מיום 7.2.2012), שבמסגרתו נדחה ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (תת"ע 5920-06-11, כבוד השופט ש' יציב ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש סירב לדרישת השוטר לתת דגימת אוויר נשוף. ביום 3.7.2011 הורשע המבקש, בהיעדרו ולאחר שזומן כדין, בעבירה שיוחסה לו וביום 22.11.2011 הוטל עליו עונש של פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שנתיים, ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, שלושה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן קנס בסך של 1,000 ש"ח. בגזר הדין התייחס בית המשפט לחומרת העבירה ולעברו התעברותי המכביד של המבקש. עוד יש לציין כי ביום 8.11.2011 דחה בית המשפט לתעבורה את בקשת המבקש לביטול הכרעת הדין שניתנה בהיעדרו.

על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי, כי לקראת הדיון שהיה קבוע ליום 3.7.2011 בבית המשפט לתעבורה, הגיש בא-כוח המבקש בקשה לדחיית הדיון. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה את שעת הדיון לשעה 17:30 באותו היום. אלא, שבא-כוח המבקש טען כי לא בדק האם בקשתו התקבלה וגילה על דבר קיומו של הדיון רק לאחר שזה התקיים. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו של המבקש וקבע כי המבקש לא עקב אחר בקשתו לדחיית מועד הדיון וכי אם היה עושה כן היה מודע לשעת קיומו של הדיון. עוד ציין בית המשפט כי עיון בדו"ח העבירה מעלה כי המבקש סירב להיבדק במכשיר הינשוף וכי די בכך כדי לבסס את עובדות כתב האישום. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא התקיימה במקרה זה אף אחת מהעילות המאפשרות לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו של נאשם.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת בא-כוח המבקש הוא הגיש את בקשת דחיית המועד לבית המשפט לתעבורה ביום 3.7.2011 בשעות הבוקר, לאחר שקיבל את הייצוג ביום חמישי, 30.6.2011. בבקשתו, טען כי הוא זקוק לזמן לצלם את החומר וכן כי קבוע לו תיק אחר בשעות הבוקר בבית המשפט בנצרת. לפיכך, טוען בא-כוח המבקש כי לא הגיש את בקשת דחיית המועד ברגע האחרון, אלא במועד הראשון שהתאפשר לו לעשות כן. עוד טוען המבקש כי הוא לא סירב לבדיקות וביצע את בדיקת הינשפון כפי שהורו לו. עוד נטען כי הוא לא הכשיל את הבדיקה כנטען על ידי המשיבה וכי סיכויי הגנתו טובים.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. על כן, דינה של הבקשה להידחות מטעם זה בלבד. מעבר לנדרש, אציין כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. זאת, שכן אף לטעמי לא התקיימו במקרה זה אחד משני הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם. לא שוכנעתי כי המבקש סיפק הסבר סביר להיעדרותו, שכן היה עליו לברר האם בקשתו לדחיית מועד הדיון נתקבלה. בנוסף, לא מדובר במקרה בו קיים חשש ממשי לעיוות דין.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.