רע"פ 1480/06 אלכסנדר בלוצרובסקי נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'וברא ן :

כנגד המבקש הוגשו לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו שלושה כתבי-אישום.

כתב-האישום המתוקן הראשון (ת.פ/7282/04) מייחס לו עבירה של סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), ועבירה של התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 405(ב) לחוק העונשין ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. כתב-האישום השני (פ.א 53365/04) מייחס לו עבירה של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. כתב-האישום השלישי (פ.א 48912/04) מייחס לו עבירה של תקיפה כדי לגנוב, לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין וכן עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום הראשון, בתאריך 16.4.04 בשעות הלילה, חלקו המבקש, חברו ומתלוננת בשם ס.ד (להלן: המתלוננת ס.ד) מונית שהסיעה אותם מראשון-לציון לתל-אביב. בהגיעם לדירתה של המתלוננת ס.ד בתל-אביב, פנה המבקש למתלוננת וטען, כי מכיוון שהוא זה ששילם עבור הנסיעה במונית, היא חייבת לקיים עימו יחסי מין. בניסיון להרגיעו הציעה המתלוננת ס.ד לצאת מדירתה ומשעשו כן, היא נעלה את הדירה ויצאה לחפש אחרי כלבה. משהלכה המתלוננת ס.ד לדרכה, פרץ המבקש לדירתה של המתלוננת ס.ד על-ידי כך ששבר את דלתות הזכוכית של דירתה ונטל ממנה מסך מחשב. ברחוב וילסון בתל-אביב פגש המבקש במתלוננת ס.ד שוב ודרש ממנה שתבצע בו מין אוראלי כשהוא מושך אותה בכוח לכיוון אחד הבתים. משניסתה להימלט, הפילה ארצה, וכתוצאה מכך נחבלה המתלוננת ס.ד חבלות של ממש ברגליה, ידה וראשה, עד שבסופו של דבר הצליחה להימלט מפניו.

לפי הנטען בכתב האישום השני, בתאריך 17.5.04 תקף המבקש אדם בשם בבושקין סלבה (להלן: סלבה), אשר אליו הוא התלווה במטרה לסייע לו למצוא דירה למגורים. מכתב-האישום עולה, כי המבקש תקף את סלבה משום שזה האחרון סירב לתת לו 200 ש"ח, בגין העזרה שהושיט לו המבקש בחיפוש אחר הדירה. בכך לא הסתיימה הפרשה. המבקש הגיע לחדרה של חברתו של סלבה (להלן: המתלוננת), בתואנת שווא והוציאה מן החדר, כשאליו נלווה חבר נוסף. השניים הובילו את המתלוננת לשדה נטוש ושם ביצע בה המבקש, בכפיה ובאיומים, מעשה מגונה. לאחר מכן, חברו של המבקש ביצע במתלוננת אונס ושניהם יחד השאירו את המתלוננת בשדה ונמלטו מן המקום.

לפי הנטען בכתב האישום השלישי, בתאריך 9.5.04 ברחוב נווה שאנן בתל-אביב, תקף המבקש, בצוותא עם אחר, שני צעירים כדי לגנוב את כספם. לפי הנטען, המבקש והאחר נטלו מאחד המתלוננים 100 ש"ח, תוך שהמבקש לא נרתע מלאיים על אחד המתלוננים, בתום מסדר זיהוי שנערך.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט מ' פלד) הרשיע את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום הנ"ל וגזר עליו עונש כולל של שלושים חודשי מאסר, מתוכן חמישה-עשר חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מבית-הסוהר והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה לפי סעיפים 427 או 348 לחוק העונשין, או עבירה שעניינה אלימות פיזית כלפי גוף אדם, במשך תקופת התנאי.

יצוין, כי לאחר הרשעתו, הופנה המבקש לשירות המבחן, אשר ערך תסקיר בעניינו. מתוך התסקיר עולה, כי המבקש עלה ארצה עם אימו, בשנת 1996 והוא מסייע לה בפרנסתה. כן מתברר מהתסקיר, כי המבקש נוהג לשתות משקאות אלכוהוליים ותחת השפעתם, תגובותיו הופכות להיות תוקפניות. למרות האמור, המבקש התנגד להתערבות טיפולית בעניין שתיית האלכוהול. שירות המבחן לא מצא לנכון להמליץ המלצות כלשהן בעניינו של המבקש.

על קולת-העונש שהוטל על-ידי בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) קיבל את הערעור בקובעו, כי לנוכח חומרת העבירות, לא יכול להיות ספק בכך שהערעור בדין יסודו והשית על המבקש 5 שנות מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי ציין, כי התחשב בכך, שעובר למתן פסק-הדין הפנה את המבקש לבדיקה פסיכיאטרית ובה נקבע, כי הוא סובל ממחלת נפש, סכיזופרניה פרנואידית ומצוי, נכון ליום הבדיקה, במצב של רמיסיה ואיננו שרוי במצב פסיכוטי פעיל, אך הוא כשיר לעמוד לדין. בית-המשפט המחוזי מצא לנכון להתחשב גם בעובדה, לפיה כל העבירות בוצעו בתקופה של כחודש וחצי, במעין התפרצות של אלימות, ללא היסטוריה קודמת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש כי מן הראוי שבית-משפט זה יתחשב בו, נוכח מצבו הנפשי והמשפחתי ויקל בעונשו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי אין בבקשה ממש, משום שהמבקש הורשע בשלושה מקרים בהם נקט באלימות כלפי קורבנותיו. אי לכך צדק בית-המשפט המחוזי משהחמיר עם המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. אין כל מקום להקל בעונשו של המבקש לנוכח העבירות החמורות שביצע. יתר על כן, המבקש בהתנהגותו אפשר למעשה גם את האונס שבוצע על-ידי חברו באותה הזדמנות וכהמשך ישיר למעשיו. מקוממת במיוחד העובדה, שהמבקש בבקשת רשות הערעור, אף לא מצא לנכון להביע רגשי חרטה על שורת העוולות שביצע. העונש הקל עד מאוד, שהטיל בית-משפט השלום על המבקש, לא שיקף כלל את חומרת מעשיו וטוב עשה בית-המשפט המחוזי משהחמיר עימו.

לא זו אף זאת; המבקש סובל ממחלת נפש. יחד עם זאת, אין ראיה שהמבקש סבל ממחלת הנפש גם במועד ביצוע העבירות, או שהעבירות נבעו ממחלת נפש. מכל מקום, בית-המשפט המחוזי הבהיר, כי התחשב בעובדה זו בעת שגזר את עונשו של המבקש, ושמכך, אין כל מקום להקלה נוספת.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.