רע"פ 1480/07 חוסאם אלקאדר נ. מדינת ישראל

בית-משפט השלום בעכו הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירה של התפרצות לבית עסק וגניבה, עבירה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בהמשך, גזר בית-משפט על המבקש מאסר לתקופה של 12 חודשים, מאסר על תנאי לתקופה זהה, וקנס בסך 5,000 ש"ח. בית-המשפט הוסיף והורה על הפעלתו של מאסר על תנאי בן 18 חודשים, חלקו בחופף למאסר הנוכחי וחלקו במצטבר, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 20 חודשים. בכך דחה בית-המשפט את המלצתו של שירות המבחן להסתפק בשירות לתועלת הציבור והעמדתו של המבקש במבחן. נקבע, כי המלצה סלחנית זו מנוגדת לאינטרס הציבורי, ואין בה מענה לצורך להרתיע את המבקש לעתיד.

ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה וכוון כנגד העונש, נדחה. בית-המשפט עמד על החומרה שנלוותה למעשיו של המבקש – גניבת רכוש בשווי של 370,000 ש"ח, שעה שלחובתו עמד מאסר על תנאי ממושך. בית-המשפט הדגיש, כי נסיבותיו האישיות של המבקש, החרטה שהביע והודאתו, כבר נלקחו בחשבון על-ידי הערכאה הדיונית, ומשכך אינן מצדיקות לשנות מהעונש שהושת עליו.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הואיל ולהשקפתו, נכון היה לקבל את המלצתו של שירות המבחן ולהימנע משליחתו למאסר. כן נטען, כי ראוי היה להקל בעונש גם משום שהוא לא פעל לבדו, והמשיבה לא עשתה את המתחייב כדי להעמיד לדין את שותפיו; הוא נשוי ואב לילד; הרכוש שנגנב הוחזר לבעליו; הוא לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה כנה.

ברי כי נימוקים אלה – המתמקדים בעניינו הפרטני של המבקש – אינם מעוררים שאלה משפטית כללית מהסוג לה יועדה רשות ערעור (השוו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). ועוד, על דרך הכלל אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי להוות עילה למתן רשות לערער, ואף שלעניין זה נקבעו חריגים, עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם (השוו רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646).

משכך, דינה של הבקשה להדחות, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.