רע"פ 1490/03 התובע הצבאי הראשי נ. רב"ט אנטולי בריצ'וק

לפני בקשת רשות ערעור, לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים (ע/238/02), אשר זיכה את המשיב מחמת הספק והפך את פסק דינו של בית הדין הצבאי של מחוז שיפוט צפון (צפ/595/02).

1.כנגד המשיב הוגש כתב אישום (צפ/595/02) לבית הדין הצבאי של מחוז שיפוט צפון (להלן – בית הדין המחוזי), המייחס לו מספר אישומים של שימוש בסם מסוכן (עבירה לפי סעיף 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973). הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. בית הדין המחוזי הרשיעו באישומים המיוחסים לו. בבסיס ההרשעה ניצבו שתי הודאות שמסר המשיב בהפרש של שישה ימים זו מזו במסגרת חקירתו על ידי המשטרה הצבאית החוקרת (להלן – ההודאות), בהן אישר את האישומים המיוחסים לו. בית הדין המחוזי ציין בהכרעת דינו כי התרשם שהודאותיו של המשיב הן הודאות אמת אשר נמסרו מרצונו הטוב והחופשי. כן ציין כי מצא בחומר הראיות שהוגש לו "דבר מה נוסף" שיש בו כדי להסיר כל ספק בדבר מידת מהימנותן של ההודאות הללו, והוא ההתאמה בין עובדות שונות הנזכרות בהודאותיו של המשיב למציאות, וכן קיומו של מה שראה כמניע אישי לביצוע העבירות.

2.המשיב הגיש ערעור (ע/238/02) על פסק דינו של בית הדין המחוזי לבית הדין הצבאי לערעורים (להלן - בית הדין לערעורים). בית הדין לערעורים פסק כי משקלן של הודאות המבקש, הגם שאינו נמוך, אינו מצוי ברף הגבוה ביותר. כן פסק כי קיימים סימני שאלה של ממש בדבר אמיתותן. לאור האמור, קבע בית הדין לערעורים כי לא ניתן להסתפק לשם הרשעת המבקש ב"'דבר מה' טכני או במשקל מינימלי" (סעיף 35 לנימוקי פסק הדין) שיצטרף להודאות וכי נדרש "'דבר מה' ממשי או במשקל מוגבר, או 'דבר מה' אשר יתייחס לנקודה כלשהי השנויה במחלוקת" ( שם ). בית הדין לערעורים קבע כי ראיות ה"דבר מה" עליהן התבסס בית הדין המחוזי אינן עונות על תנאי זה. כך, קבע כי אזכורה בהודיה של עובדה המתגלה כנכונה, אולם אינה מהווה פרט "מוכמן" הנמצא בידיעתו של מבצע העבירה בלבד, אינה עולה כדי "דבר מה נוסף" כאמור. זאת לאור עמדתו לפיה גם כאשר הודיה אינה אמיתית, עשויים להיות משולבים בה לעיתים פרטים עובדתיים נכונים (סעיף 39 לנימוקי פסק הדין). בהתייחסו אל הראיה השנייה ממנה חלץ בית הדין המחוזי את קיומו של "דבר מה נוסף", היא הראיה בדבר קיומו של מניע אישי ממשי לביצועו של מעשה העבירה, קבע בית הדין לערעורים כי הגם שברגיל עשויה ראיה שכזו לעלות כדי "דבר מה נוסף" אין כך בנסיבות המקרה. זאת לאור עמדתו, המנוגדת לשל בית הדין המחוזי, לפיה אין חומר הראיות מגלה כי אכן היה למבקש מניע ממשי כאמור (סעיף 42 לנימוקי פסק הדין). בית הדין לערעורים דחה את טענת המבקש, לפיה יש בדחיית הסבריו של המשיב על ידי בית הדין המחוזי משום "דבר מה נוסף" המאפשר את הרשעתו. זאת לאור קביעתו לפיה התרשמות שלילית מגרסת נאשם, להבדיל משקרים מוכחים, אינה עולה כדי "דבר מה נוסף". בית הדין ציין כי בנסיבות המקרה כלל לא הוכח כי המשיב אכן שיקר. אשר על כן, זיכה בית הדין לערעורים את המשיב מחמת הספק תוך שהוא מדגיש כי הזיכוי מבוסס על הספק שנותר מבחינתו באשר לאמיתות הודאותיו של המשיב. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

3.המבקש מעמיד את בקשתו (מיום 12.2.2003) למתן רשות ערעור על סוגיה אחת והיא השאלה האם דחיית גרסתו של נאשם, במסגרת עדותו במשפט, כבלתי מהימנה או כבלתי משכנעת, יכולה להיחשב כ"דבר מה נוסף" להודאתו בחקירה, כטענת המבקש, או שמא אין בכך משום "דבר מה נוסף", כקביעת בית הדין לערעורים. המשיב מתנגד בתגובתו (מיום 18.3.2003) למתן רשות ערעור. לטענת המשיב, אף אם היתה מתקבלת עמדת המבקש לא היה בכך כדי להביא להרשעתו. זאת לנוכח המשקל הראייתי הנמוך שייחס בית הדין לערעורים להודאות שמסר בחקירתו שלאורו לא היה, לטענתו, מוסר הספק הסביר בדבר אשמתו אף אם היתה מתקבלת עמדת המבקש. עוד טוען המשיב כי אף אחת מהערכאות שדנו בעניינו לא דחתה את גרסתו כבלתי מהימנה. יתר על כן – לטענת המשיב, אף אם דחה בית הדין המחוזי את עדותו, כטענת המבקש, הרי שמשעה שקבע בית הדין לערעורים, בניגוד לקביעת בית הדין המחוזי, כי משקלן של הודאותיו אינו מירבי וכי נותר ספק בדבר אמיתותן, אין לקבוע כי עדותו באשר להודאותיו אינה אמינה ועולה בהתאם לכדי "דבר מה נוסף". משכך, טוען המשיב כי כלל לא מתעוררת בעניינו שאלת נפקותה האפשרית של קביעת בית הדין לערעורים בדבר אפשרות השימוש בגרסתו הנדחית של נאשם כ"דבר מה נוסף".

4.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בית הדין לערעורים קבע כי נותרו סימני שאלה באשר לאמיתות הודאותיו של המשיב. בהתאם, נמנע בית הדין לערעורים מלקבוע ממצאי מהימנות באשר למשיב. הכרעתו בשאלה אותה מציב המבקש במוקד בקשתו, היא השאלה האם דחיית גרסת נאשם, בעדותו במשפט, כבלתי מהימנה או בלתי משכנעת יכולה לשמש כ"דבר מה נוסף" היכול להצטרף להודאתו, אינה עומדת, לפיכך, בבסיס מסקנתו הסופית בדבר זיכויו של המשיב. זיכוי המבוסס, מעל לכל, על הספק הממשי שהטיל בית הדין לערעורים בהודאותיו של המשיב. לפיכך, השאלה אותה מעורר המבקש, בנסיבות המקרה הנדון, הינה שאלה תיאורטית. שאלה תיאורטית שכזו, אינה יכולה לשמש עילה למתן רשות ערעור (ראו רע"פ 3534/96 ברקו נ' התובע הצבאי (לא פורסם); רע"פ 2382/01 כהן אהרונוב ואח' נ' משטרת ישראל (לא פורסם)). העולה מן האמור הוא כי לא נוצרו במקרה שלפני הנסיבות בהן ראוי לתת רשות ערעור.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.