רע"פ 1505/06 עבד אלרחמאן עזבה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בכפר-סבא (ת"פ 1317/02) בגין עבירה של סיוע לשוהה בלתי חוקי (להלן: שב"ח) לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

על-פי העובדות הנטענות בכתב האישום, אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון חלקי, משנת 1998 ועד תחילת שנת 2000, סייע המבקש יחד עם אביו לשהותו של פאוזן חבל, תושב השטחים (להלן: פאוזן) שלא כדין בישראל והעסיקו בקטיף תותים בשטחי הגידול השייכים למשפחתו.

בתאריך 2.3.2003 פשט כוח ימ"מ על בית בטייבה ותפס חוליה המונה חמישה מחבלים והתכוננה לבצע פיגועי התאבדות בישראל ואשר החזיקה באמצעי חבלה אשר התפוצצו בחלקם וגרמו לפציעת לוחם ימ"מ ולהריגת כלב משטרתי. בהמשך לחקירת חברי החוליה, הגיעו כוחות הביטחון לבית המבקש וחפשו את פאוזן. משנודע הדבר למבקש, ניסה הוא לשבש מהלכי החקירה, כאשר הזהיר את פאוזן לבל יבוא עוד לשדה התותים, אסף והחביא את חפציו, לרבות 2 תעודת זהות וכן הכין בעבורו תעודת זהות נוספת.

בית-משפט השלום בכפר-סבא (כבוד השופטת נ' בכור) הרשיע את המבקש על-פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו שבעה חודשי מאסר בפועל; שנים-עשר חודשי מאסר מותנה לתקופה של שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור שוב על העבירות בהן הורשע; קנס בסך 5,000 ש"ח וכן חתימה על התחייבות בסך 5,000 ש"ח שלא יעבור במשך שנתיים מיום שחרורו על העבירות בהן הורשע. בגזר-דין ארוך ומנומק, פירט בית-משפט השלום את נימוקיו, כאשר הוא מציין, כי:

"אין ספק שבמעשיו של הנאשם המפורטים בכתב האישום, יש כדי מיצוי מזוקק של מידת הסכנה המסתברת הגלומה בביצוע עבירות על חוק הכניסה לישראל... באשר מפרה הוא את קרקע שהייתם [של השוהים הבלתי-חוקיים] והטמעותם בתוככי ישראל ואזרחיה כפצצות מתקתקות (תרתי משמע) הקמות להשחית ולרצוח חפים מפשע".

בנוסף, התייחס בית-משפט השלום בחומרה לניסיון המבקש לשבש את מהלכי חקירת כוחות הביטחון ולמלט את פאוזן. מנגד, התחשב בית-המשפט בנסיבותיו האישיות של המבקש, שהשתקפו מתסקיר שירות המבחן בעניינו, ובהם גילו הצעיר יחסית, כבן 32 והיותו איש משפחה, האחראי לפרנסת ולתמיכת משפחתו שלו, אביו ואחיו. כן עמדו לזכות המבקש עברו הפלילי הנקי וכן העובדה, כי המעשים נעשו עוד לפני פסיקת בית-משפט זה ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769 (להלן: הלכת ח'טיב ) , אשר קיבע את מדיניות הענישה המחמירה של מאסר בפועל דווקא, לאלו העוברים על עבירות אלו.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את הערעור, אף ללא קבלת תגובת המשיבה בקבעו, בין היתר, כי:

"על פניו, אין בערעור זה מאום".

בית-המשפט המחוזי קבע, כי הסיכון הביטחוני שנוצר כתוצאה ממעשי המבקש איננו בגדר היפותזה, אלא תוצאה מציאותית אשר קרתה בפועל ועל-כן, לאור מעשי המבקש, גזר-דינו אפילו נוטה לכף קולא.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה חוזר בא-כוח המבקש בתמצית על טיעוניו בערעור בבית-המשפט המחוזי וטוען, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא נתן את המשקל הראוי לנסיבותיו האישיות של המבקש, בעיקר לגילו הצעיר ועברו הפלילי הנקי. כן טוען הוא, כי בית-המשפט לא ייחס משקל ראוי לזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה ועד מתן גזר-הדין (כחמש שנים מתחילת ביצוע העבירה) וכן למגמת הענישה בעבירות כגון אלו, אשר לטענתו, איננה אחידה כלל וכלל ואשר נותנת מקום, אם כי מצומצם, בו לבית-המשפט שיקול-דעת אף להטיל עונש מאסר על תנאי במקום עונש של מאסר בפועל, במקרים המתאימים.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא. עוד טוענת באת-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, במיוחד לאור הלכת ח'טיב , אשר אושררה מחדש על-ידי בית-משפט זה ביחס לעבירות של הסעה, הלנה והעסקה של שב"ח ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: הלכת אבו סאלם ).

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע, במיוחד לאור הלכותיו הקודמות של בית-משפט זה ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. בית-משפט השלום שקל היטב את נסיבותיו האישיות של המבקש בטרם גזר את דינו. מולם, עמד האינטרס הציבורי והרצון להגן על חיי בני-אדם רבים, אשר היו עלולים להיגדע. למרות שלא הוכח קשר ישיר בין המבקש לבין חוליית המחבלים שנתפסה ומטרותיה, הרי שמדובר בעבירה אשר נמשכה זמן רב, תוך ידיעה, כי מדובר בעבירה חמורה. על שיקול זה יש להוסיף את מעשהו החמור עוד יותר של המבקש, אשר ניסה לחבל במאמציהם של כוחות הביטחון לתפוס את פאוזן ולמנוע את הסכנה הציבורית הנשקפת ממנו.

ב הלכת אבו סאלם קבע בית-המשפט, כי:

"טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הלכת ח'טיב . מעשי הטרור הקשים עדיין מכים במדינה; הסיכון הטמון בהסעתם, בהלנתם ובהעסקתם של שוהים בלתי חוקיים המגיעים לישראל משטחי יהודה, השומרון וחבל עזה לא נתפוגג; ומכאן ששיקולי הרתעה- הרתעת היחיד והרתעת הרבים- עדיין שיקולים הם ממעלה עליונה".

כוחם של דברים אלו יפה גם היום ואולי אף ביתר שאת, לאור המצב הביטחוני הרגיש בו מצויה המדינה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 16.2.2006, בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 2.7.2006 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.