רע"פ 1519/01 רס"ן אברהם כהן נ. התובע הצבאי הראשי

המבקש, קצין צה"ל בדרגת רב-סרן, הואשם לפני בית-דין צבאי מחוזי - בגדר ארבעה אישומים - בעשיית מעשים מגונים כלפי שלוש מפקודותיו. לאחר שמיעת ראיות פסק בית הדין הצבאי המחוזי לזכותו מכל האישומים. בית הדין הצבאי לערעורים, שלפניו ערער התובע הצבאי הראשי על הכרעת הדין, דחה את הערעור ביחס לשלושה מארבעת האישומים (שהתייחסו למעשיו כלפי אחת הפקודות), אך קיבלו בחלקו ביחס לאישום הרביעי ופסק להרשיע את המבקש בעבירה של התנהגות שאינה הולמת (לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו1955-). ביסוד הרשעה זו ניצבה הקביעה, שהמבקש צבט את פקודתו, קצינה בדרגת סגן-משנה, בישבנה. בית הדין הצבאי המחוזי, שההליך הוחזר אליו לגזירת הדין, גזר על המבקש עונש של התראה.

המבקש עותר למתן רשות-ערעור לבית-משפט זה. בבקשתו נטען, כי פסק-דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מעלה מספר שאלות משפטיות שיש בהן חשיבות, קשיות או חידוש - כדרישת סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי - בכל הנוגע לתחולתם האפשרית על אישום המוגש לבית-דין צבאי של הגנה מן הצדק ושל סייג זוטי דברים.

עיינתי בפסקי הדין של ערכאות בית הדין הצבאי, בנימוקי הבקשה ובתשובת התובע הצבאי הראשי. מסקנתי היא, כי בשאלות אותן מעלה המבקש אין כדי להצדיק מתן רשות להגשת ערעור לבית-משפט זה. יצוין כי בפסק-דינו של בית הדין הצבאי לערעורים לא הוטל ספק בדבר תחולתה של הגנה מן הצדק על הליכים המתנהלים לפני בתי הדין הצבאיים. מה שנקבע הוא, כי עניינו של המבקש לא הצדיק את החלתה; וקביעה זו אינה ראויה לעמוד לבירור נוסף לפני בית-משפט זה. בדבר תחולת הסייג שעניינו בזוטי דברים על העבירות הקבועות בחוק השיפוט הצבאי, אין כל יסוד לפקפק. גם שאלת היקף פריסתו של הסייג אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. שאלה זו כלל לא נדונה בפסק-דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, וככלל, בשאלה שלא נדונה בערכאות בית הדין הצבאי אין מקום ליתן רשות-ערעור לבית-משפט זה. מעבר לצורך אוסיף, כי גם לגופו של עניין הייתי מתקשה להחיל את סייג זוטי הדברים על המעשה שבעטיו הורשע המבקש בעבירת התנהגות בלתי הולמת.

מטעמים אלה, ומבלי להידרש ליתר טענותיהם של בעלי הדין, הנני מחליט לדחות את הבקשה.