רע"פ 1525/09 משה אגוזי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה ברמלה (תיק ת' 9938/08), בגין עבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), כאשר תוקפו של הרישיון פקע למעלה משישה חודשים לפני כן.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 24.8.2008 נהג המבקש את רכבו בראשון לציון, כאשר רישיון הנהיגה שלו פקע בחודש מרץ 2006.

ביום 10.11.2008 הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת ל' שלזינגר שמאי ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו, לאחר שלא התייצב הלה לדיון. בהמשך, גזר בית המשפט את עונשו של המבקש כדלקמן: 7 חודשי פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה ; 4 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים ; וקנס בסך 2,800 ש"ח או 280 ימי מאסר תמורתו.

המבקש הגיש לבית המשפט בקשה לביטול פסק הדין, בגדרה טען כי נעדר מהדיון בעקבות מחלה, וכי תוקפו של רישיון הנהיגה לא פקע לפני כשנתיים ומחצה, כמצוין בגזר הדין, אלא אך לפני כשנה. זאת, משום שבתאריכים 19.8.2007-19.2.2007

החזיק המבקש ברישיון נהיגה זמני. ביום 31.12.2008 דחה בית המשפט את בקשתו זו, בקבעו כי על פי אישור המחלה שצורף לבקשה, המבקש כלל לא היה חולה במועד הדיון, וכי מועד פקיעת רישיון נהיגה הוא מועד פקיעת הרישיון הקבוע, ולא נלקח בחשבון לעניין זה רישיון נהיגה זמני שפקע. עוד ציין בית המשפט, כי לאור עברו המכביד של המבקש ומשך התקופה למן פקיעת הרישיון, גזר הדין הינו מידתי וסביר, ולא נגרם לבקש עיוות דין.

על החלטתו זו של בית המשפט לתעבורה, ולחילופין על גזר הדין, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 6595-01-09). המבקש חזר על טענותיו בבקשה לביטול פסק הדין, והוסיף כי על אף שאישורי המחלה שצורפו אינם נושאים את תאריך הדיון, מחלת הסינוסיטיז תוקפת אותו מפעם לפעם, ואך בעקבותיה לא הופיע לדיון. לטענת המבקש, משסיפק הוא הסבר מניח את הדעת לאי התייצבותו, בדמות מחלתו, ראוי היה כי ינתן לו יומו בבית המשפט. ביום 8.2.2009 דחה בית המשפט (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור, בקבעו כי לא היתה כל הצדקה לאי התייצבותו של המבקש לדיון בפני בית המשפט לתעבורה. כן קבע בית המשפט, כי על פי ההלכה הפסוקה, רישיון נהיגה זמני אינו מפסיק את מרוץ התקופה מאז פקע רישיון הנהיגה הקבוע. עוד ציין בית המשפט את עברו התעבורתי של המבקש, הכולל 61 הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת, נסיעה באור אדום ואי ציות לתמרור ב37.

לבסוף נקבע, כי לא שגה בית המשפט לתעבורה בתקופת הפסילה שגזר על המבקש ;

באשר לקנס שהושת עליו- לפנים משורת הדין הפחיתו בית המשפט והעמידו על סך של 1,000 ש"ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לטענת המבקש, יש צורך שבית משפט זה יאמר את דברו בנוגע למעמדו של רישיון נהיגה זמני. המבקש שב וטוען, כי יש להביא את תקופת הרישיון הזמני בחשבון לצורך חישוב התקופה למן פקיעת הרישיון הקבוע. בהתאם נטען, כי רישיונו של המבקש פקע כשנה לפני מועד ביצוע העבירה, ולא כשנתיים וחצי קודם לכן, ומבוקש להקל לפיכך בעונשו.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לדידה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית אשר תצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה ; כל עניינה השגה על חומרת העונש, אשר אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאת ערעור שניה. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי קיומו של רישיון נהיגה זמני לתקופה של כחצי שנה מהווה נסיבה שולית בלבד לעניינו של המבקש, אשר גם לגישתו רישיון הנהיגה שלו לא היה בר תוקף במשך כשנתיים. עוד מדגישה המשיבה את עברו התעבורתי המכביד של המבקש, את העובדה כי הוא הורשע בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מספר פעמים בעבר, וכי עמד לחובתו עונש פסילה על תנאי בר הפעלה. לאור כל האמור נטען, כי העונש שהוטל עליו אינו סוטה מרמת הענישה המקובלת.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). הלכה היא, כי החזקת רישיון נהיגה זמני אינה עוצרת את מרוץ התקופה למן מועד פקיעת הרישיון (ראה רע"פ לירן שגיא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.10.2006)). לפיכך, אין בסיס לטענתו של המבקש, לפיה למן מועד פקיעת הרישיון ועד לתאריך ביצוע העבירה חלף פרק זמן של כשנה בלבד.

יתר על כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה שביצע המבקש. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש יצוין, כי למבקש עבר תעבורתי מכביד, הכולל 61 הרשעות קודמות, ביניהן לא פחות מ-8 הרשעות בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בר תוקף. עינינו הרואות, כי אין מדובר במעידה חד פעמית מצידו של המבקש, אלא בפעם נוספת, תשיעית במספר, בה שב הוא ונהג את רכבו לאחר שפקע תוקפו של רישיון הנהיגה שלו. לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.