פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1526/13
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
שלמה בוחנה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 15.1.2013 ב-ע"פ 46908-10-12 שניתן על ידי כבוד
סגן הנשיא א' טל, השופט צ' דותן והשופטת ב' טולקובסקי
המבקש:
בעצמו
החלטה
לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"פ 46908-10-12, כבוד סגן הנשיא א' טל , השופט צ' דותן והשופטת ב' טולקובסקי ), מיום 15.1.2013.
המבקש הורשע ביום 7.6.2012, לאחר ניהול הוכחות, בבית משפט השלום פתח תקווה (ת"פ 21972-09-10, כבוד השופטת ע' רון ), בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט קבע כי ביום 16.7.2010, במהלך ויכוח, אחז המבקש בידה של אשתו, המתלוננת, הצמידה לקיר ודחף אותה לעברו, ואחז בצווארה. לאחר שמיעת כלל העדים, לרבות המבקש, קיבל בית משפט השלום את גרסת המתלוננת להתרחשות האירועים והרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו.
בגזר דינו מיום 12.9.2012, עמד בית המשפט השלום על השיקולים לחומרה, ובראשם טיב העבירה ונסיבות ביצועה, ובכלל זה הנזק הנפשי והפיזי שנגרם למתלוננת, והעובדה שהאלימות ננקטה בתוך התא המשפחתי. כמו כן, שקל לחומרה את העובדה כי המבקש לא נטל אחריות כלשהי על מעשיו. לקולה, ציין בית המשפט שזוהי עבירתו הראשונה של המבקש, ואת נסיבותיו האישיות. משכך, גזר עליו 45 ימי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות, וחמישה חודשי מאסר על תנאי.
המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז על הכרעת וגזר הדין. טענתו המרכזית בערעור נסמכה על מהימנות גרסת המתלוננת. לטענתו, גרסאות המתלוננת ואחותה, אותן מצא בית משפט השלום כמהימנות, רצופות שקרים וסתירות. לעניין חומרת העונש, טען המבקש כי העונש שנגזר עליו חורג ממתחם הענישה, וזאת משום שבית משפט השלום לא התחשב דיו בנסיבותיו האישיות.
ביום 15.1.2013, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש. במהלך דיון שנערך באותו היום, ביקש המבקש לצרף לערעור ראיה חדשה – חוות דעת שערכו שני פסיכיאטרים ופסיכולוגים שמונו על ידי בית המשפט לענייני משפחה במסגרת תיק אחר (להלן: הראיה החדשה ). לדידו, הראיה תומכת בטענותיו לעניין מהימנות עדות המתלוננת. לאחר מכן, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה, וזאת משום שהראיה אינה רלוונטית לערעור, ואין בה כדי לתמוך בטענות המבקש. בפסק דינו, קבע בית המשפט כי מקובלות עליו קביעות המהימנות של בית משפט השלום. לעניין גזר הדין, אישר את העונש שנגזר על המבקש, תוך שציין כי אינו חורג ממדיניות הענישה בנסיבות המקרה.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. במסגרתה, עותר המבקש פעם נוספת להגשת הראיה החדשה, שלטענתו תומכת בטענתו כי לא ניתן להאמין לגרסת המתלוננת. כמו כן, חזר על טענותיו בערעור.
לאחר עיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובבקשה על נספחיה, מצאתי כי דינה להדחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אין זהו המקרה. העיון בבקשה מעלה כי מכלול טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, ואינן מעוררות כל סוגיה כללית. במקרה זה, שקלו שתי ערכאות את כלל השיקולים הנוגעים למהימנות עדות המתלוננת ואחותה לעניין הכרעת הדין, ואת נסיבותיו האישיות של המבקש לעניין גזר הדין.
לעניין הראייה החדשה, הבקשה להוסיפה לחומר הראיות הועלתה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. גם אם המבקש לא היה מסוגל להמציא את הראיה החדשה בפני הערכאה הדיונית במקרה דנן, לא מגולם בראייה "משקל סגולי כזה העשוי לשנות את תוצאות המשפט" ( ע"פ 8670/07, דהן נ' מדינת ישראל (2.9.2008)). משכך, אין בכך כדי להצדיק את בחינת ההליך בגלגול שלישי.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, כ"ד בניסן התשע"ג (4.4.2013).
ש ו פ ט