פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
153/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
רפאל קושמקוב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 14.12.08 בעפ"ת 2639-11-08 שניתן על ידי
כבוד השופטת נגה אהד
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית
המשפט לתעבורה ברמלה (תיק פל 514/07) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) + 39א' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).
על פי הנטען בכתב האישום, ביום 2.3.2007 נהג המבקש ברכב משא בלתי אחוד סגור (טנדר) בראשון לציון, בהיותו שרוי בגילופין. בבדיקת "ינשוף" שנערכה למבקש נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אויר נשוף שלו עמד על 360 מיקרוגרם.
ביום 15.9.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה ברמלה (כבוד השופט ת ל' שלזינגר-שמאי ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, על פי הודאתו. ביום 23.9.2008 גזר בית המשפט את דינו של המבקש ל7 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן הוטל על המבקש קנס בסך 1,200 ש"ח או 120 ימי מאסר תמורתו. בנוסף, המבקש נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 16 חודשים, בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית. כן נפסל המבקש מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים, וזאת על תנאי למשך 3 שנים.
על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 2639-11-08). ערעורו הופנה כנגד חומרת העונש. ביום 14.12.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) את הערעור, בקבעו כי בנסיבות המקרה, בהן עברו התעבורתי של המבקש, ובהתחשב בקושי הראייתי הקיים בתיק, אשר עמד בבסיס ההסדר בין הצדדים, הקל בית המשפט לתעבורה בעונש שגזר ואין מקום להתערבות נוספת.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).
מעבר לנדרש יצוין, כי גם לגופו של עניין, דינה של הבקשה להידחות. המבקש משיג בבקשתו על אמינות בדיקת ה"ינשוף" בכלל, וזו אשר בוצעה בו בפרט. אין בידי לקבל טענה זו ; משבחר המבקש להודות במיוחס לו על אף הפגמים להם הוא טוען כעת, תמורת הקלה בעונשו, שוב אין מקום לטענתו זו להישמע.
כמו כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש, בייחוד לאור העובדה כי בפקודת התעבורה קבוע עונש מינימום בגין עבירה של נהיגה בשכרות, העומד על שנתיים פסילה בפועל (סעיף 39א לפקודה). יתרה מזאת, עונש הפסילה הושת על המבקש במסגרת הסדר אליו הגיעו הצדדים, לפיו תחת עונש המינימום הקבוע בחוק, תעתור התביעה לעונש מקסימלי של 21 חודשי פסילה, כאשר עונש המינימום מבחינתה יעמוד על שנת פסילה אחת. משהסכים המבקש להסדר זה, מנוע הוא עתה מלטעון כנגד חומרת העונש, המצוי בטווח ההסדר.
אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך להחמיר בענישתם של הנוהגים תחת השפעת משקאות משכרים, אשר מסכנים לא רק את עצמם, אלא אף את הנוסעים עימם ואת כלי הרכב בקרבתם הם נוסעים (ראו למשל רע"פ 2073/08
חיים ברבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.3.2008)). יודגש, כי למבקש עבר תעבורתי מכביד, בין היתר בעבירות חמורות כגון נהיגה באור אדום ונהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. באשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, אין בהן כדי להביא להקלה נוספת בעונשו, ובמישור זה אין לו אלא להלין על עצמו. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, ז' בשבט התשס"ט (1.2.2009).
ש ו פ ט