רע"פ 1549/98 יפרוש בן טיטו נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא מ' לינדנשטראוס וכבוד השופטים ש' ברלינר וס' ג'ובראן) בע"פ 831/97 מיום 12.2.98.

המבקש הורשע בבית-משפט השלום בעבירות הבאות: בריחה ממשמורת חוקית (לפי סעיף 257(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - החוק)); איומים (לפי סעיף 192 לחוק); הסגת גבול כדי לעבור עבירה (לפי סעיף 447(א)(1) לחוק); ותקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק). בגין כל אלה נגזרו על המבקש 30 חודשי מאסר, מתוכם 15 לריצוי בפועל ו15- נוספים על תנאי למשך שנתיים כי לא יעבור עבירות אלימות, איום או הסגת גבול. כמו-כן הפעיל בית-המשפט שני עונשי מאסר על תנאי לתקופות של 3 חודשים ו6- חודשים אשר היו תלויים כנגד המבקש, שניהם בחופף לעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש.

המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו. בית-המשפט דחה את הערעור על שני ראשיו. לעניין ההרשעה נקבע, כי זו התבססה על ממצאים עובדתיים שקבע בית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי ציין כי קביעות אלה מקובלות עליו, וכי לא ראה מקום להתערב בהן. לעניין חומרת העונש ציין בית-המשפט, כי נוכח הנסיבות הקשות של האירוע נשוא כתב-האישום ולאור הרשעותיו הקודמות הרבות של המבקש, אין העונש שהוטל עליו חמור יתר על המידה. בית-המשפט אף ציין כי העונש נוטה לקולא, במיוחד הפעלת שתי תקופות המאסר על-תנאי בחופף לעונש שנגזר עליו במקרה דנן. על פסק-דין זה מתבקשת עתה רשות ערעור.

בבקשתו מפרט המבקש את נסיבות חייו הקשות ואת היותו חסר כל השכלה פורמלית. המבקש טוען כי כל ההליכים הפליליים נגדו אינם אלא התעמרות של אשתו ושל משפחתה, אשר להם מהלכים במשטרה ובתקשורת, ואשר עשו יד אחת על-מנת לכוף אותו לרצונם ולעשותו אסקופה נדרסת. בין השורות מכחיש המבקש את העבירות שיוחסו לו, ומבקש לערער על הרשעתו. בתגובת המדינה לבקשה נטען, כי אין עילה להתערבות בפסקי-הדין של הערכאות קמא, שבבסיס ההכרעה בהם ממצאים עובדתיים שהתבססו על התרשמות מעדים. לעניין העונש נטען, כי הפעלת עונשי המאסר על-תנאי בחופף לעונש בתיק דנן מעידה כי בית-המשפט דווקא הקל עם המבקש, ואין עילה להתערבות גם בעניין זה.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, טענותיו של המבקש מופנות אך ורק כלפי הממצאים העובדתיים של הערכאות קמא וכנגד העונש שהוטל עליו. שתי אלה טענות הראויות להישמע, לכל היותר, בערעור ראשון בזכות, אך אין בהן להכשיר הדרך לערעור שני. הטעם הוא שמטבען, אין טענות אלה מעוררות בנסיבות הרגילות סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה, כנדרש לשם מתן רשות ערעור (ראו בר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). גם במקרה שבפני לא מצאתי בטענות המבקש טעם מיוחד המצדיק קיום ערעור נוסף בעניינו.

הבקשה נדחית.