רע"פ 1554/09 דוד סויסה נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר-טיעון, בעבירות של מסירת ידיעה כוזבת, שיבוש מהלכי חקירה, הדחה בחקירה, השמדת ראיה ונהיגה ללא רישיון. הרקע להרשעה היה תאונת דרכים לה גרם עובדו של המבקש בה נהרג עובד אחר, בעקבותיה ביצע המבקש מספר פעולות שנועדו לסכל את חקירת המשטרה. בעקבות ההרשעה נדון המבקש לתשעה חודשי מאסר ועשרה חודשים מאסר על-תנאי.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי מרכז, כוון נגד הכרעת-הדין וחומרת העונש, התקבל בחלקו. בהסכמת המשיבה, זוכה המבקש מהעבירה של מסירת ידיעה כוזבת, הואיל ובנסיבות המקרה לא התקיימו יסודות העבירה. ההחלטה באשר לעונש נדחתה, לבקשת סנגורו, עד לסיום עניינו של העובד שגרם לתאונה. בסופו של דבר הועמד עונשו של העובד על ארבעה חודשי מאסר. בעקבות כך, קבע בית-המשפט כי הפער בענישה בין המבקש לעובד שגרם את התאונה גדול יתר על המידה, והעמיד את עונשו של המבקש על 5 חודשי מאסר ו-14 חודשים מאסר על-תנאי. בצד האמור נקבע, כי המבקש ישא בעונשו מאחורי סורג ובריח ולא בדרך של עבודות שירות, ובלשון המקור:

"הקביעה כי עונש המאסר הראוי של המערער הוא בכליאה איננה נובעת מהעובדה שאינסדאי [העובד] לא מבצע את העונש בעבודות שירות עקב מגבלה משפטית ייחודית. הקביעה כי מן הראוי שעונש המאסר ירוצה בכליאה נובעת מחומרתן הרבה של העבירות בנסיבותיו הקשות של מקרה זה.

נציין לבסוף, כי בקביעת שיעורו של עונש המאסר שהוטל באה לביטוי השקפתנו כי בראייה כוללת חמור עניינו של המערער, שביצע עבירות מתוך כוונה פלילית, חטא והחטיא, מעניינו של אינדסאי, אף כי אינדסאי הוא שהורשע, בין השאר, בגרימת מותו של המנוח" (פסקה 21 להכרעת-הדין, ההדגשה במקור)

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו אותן הטענות ששימשו אותו בערכאות קמא, היינו, כי נוכח העונש שהושת על העובד שגרם את התאונה, ולאור עברו הנורמטיבי של המבקש, נכון להקל עמו באופן זה שתקופת המאסר שנגזרה לו תקוצר, ויתאפשר לו לשאת בה בדרך של עבודות שירות. המבקש מוסיף ומציין, כי פיצה את משפחתו של המנוח, ותמך בעובד שגרם את התאונה במהלך משפטו.

4.

דין הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) , למעט מקרים חריגים בהם מתגלית סטייה בלתי מדתית מרמת הענישה הנוהגת. אין זה המקרה שלפני. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, שהגיעו לכלל מסקנה כי העבירות בהן חטא קשות מן העבירות אותן ביצע העובד שגרם לתאונה, ועל-כן החמירו עמו. לא גיליתי כי עונש זה חורג ממדיניות הענישה הנוהגת, ולא למותר להדגיש כי הוא מצוי בגדרו של הסכם הטיעון אותו גיבשו הצדדים.

לפיכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.