פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
157/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
דניאל אליעז
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.7.10 בעפ"ג 9955-03-10 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ח' בן עמי, ת' בזק רפפורט וד' מינץ
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעפ"ג 9955-03-10 (כבוד השופטים ח' בן עמי, ת' בזק רפפורט וד' מינץ ), בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 4980/07, כבוד השופט י' שמעוני ).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום אשר ייחס לו שתי עבירות איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
לפי המתואר באישום הראשון, ביום 11.1.2007 איים המבקש על המתלוננת בכך שאמר לה: "אני אשרוף אותך, אני אהרוג לך את הכלב". לפי המתואר באישום השני, ביום 20.1.2007 איים המבקש על המתלונן בכך שאמר לו: "אני עוד אראה לך מה זה".
ביום 20.12.2009 הרשיע בית משפט השלום את המבקש וביום 17.1.2010 גזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים והתנאי שלא יורשע בעבירת איומים, קנס בסך 1,500 ש"ח וכן פיצוי לכל אחד מהמתלוננים בסך של 500 ש"ח.
על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את הערעור באופן חלקי בכך שזיכה את המבקש מהאישום השני בכתב האישום. בית המשפט דחה את הטענות שהעלה המבקש בדבר פגמים שנפלו כביכול בהתנהלותו הדיונית של בית משפט השלום כמו גם את טענותיו ביחס לאישום הראשון בכתב האישום. לאחר שהוחזר התיק לבית משפט השלום לשם גזירת עונשו של המבקש מחדש, הטיל עליו בית המשפט עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים חלף שישה חודשים וכן הפחית את הקנס לסך של 750 ש"ח.
מכאן הבקשה שלפניי המתייחסת לאותו חלק מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו הושארה על כנה הרשעתו של המבקש באישום הראשון שבכתב האישום. בגדר הבקשה חוזר וטוען המבקש, בין היתר, כי הפגמים הדיונים שנפלו בהליך הדיוני גרמו לעיוות דין. כך למשל, מלין המבקש על כך שבית משפט השלום סירב לקבל תרשים של מקום האירוע. לטענתו, מהתרשים ניתן היה ללמוד כי גרסתה של המתלוננת אינה הגיונית. לטענת המבקש הוא כלל לא נפגש עם המתלוננת במקום ובשעה המצוינים בכתב האישום ולכן לא ניתן להרשיע אותו בעבירה המיוחסת לו.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות
אוסיף, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור (ראו למשל ע"פ
1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 632 (2004)). איני סבור כי מקרה זה הינו מקרה חריג אשר מצדיק סטייה מהלכה מושרשת זו. בית משפט השלום מצא את עדותה של המתלוננת כעדות סבירה ומהימנה. לעומת זאת, קבע כי עדותו של המבקש אינה מהימנה בעיניו. בית המשפט המחוזי, אשר בחן אף הוא את העדויות ואת טענותיו של המערער, הגיע למסקנה זהה לפיה הסברי המתלוננת מספקים וסבירים. בנוסף, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה סירובו של בית משפט השלום להגשת שרטוט של מקום האירוע לא הוביל לעיוות דין ואינו מצדיק התערבות בפסק דינו.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ו' בשבט התשע"א (11.1.2011).
ש ו פ ט