רע"פ 1591/11 סאמר מגאהד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 2112-11-10, כב' השופטים

צ' סגל – סגן הנשיא , מ' יועד הכהן

ו ב"צ' גרינברגר ) מיום 9.2.2011 אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים באשר לעונש שיוטל על המבקש, במסגרת הליך של ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על גזר דינו של בית משפט השלום בבית שמש

(ת"פ 1151-07, כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ ).

וזו תמצית העובדות הרלוונטיות לענייננו. כנגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום המייחסים לו (ביחד) שתי עבירות של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ). לפי המתואר בכתבי האישום, ביום 25.5.2006 וביום 06.11.2006 הסיע המבקש תושבים זרים ששהו בישראל שלא כדין. בית משפט השלום הרשיע את המבקש, לפי הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתבי האישום והטיל עליו, ביום 11.10.2010, מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות למשך ארבעה חודשים, וכן שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור על עבירות לפי חוק הכניסה לישראל.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי וטען בית משפט השלום לא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות, ובראשן לחשש כי ייאבד את מקור פרנסתו עקב העונש שהוטל עליו, וביקש כי בית המשפט המחוזי יורה על הפחתתה של תקופת עבודות השירות שנקבעה לו. כעולה מפרוטוקול הדיון ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי, במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה כאמור תוקף של פסק דין. ובזו הלשון נרשמו הדברים בפרוטוקול הדיון מיום 9.2.2011:

"ב"כ הצדדים: שמענו את הערות ביהמ"ש. מוסכם עלינו, כי חלף עונש המאסר בפועל של 4 חודשים בעבודות שירות, ירצה המערער מאסר בפועל לתקופה של 45 יום. המאסר על תנאי יוותר על כנו".

בהתאם לכך, ניתן באותו יום תוקף של פסק דין להסכמה זו של הצדדים.

כעת, ועל אף ההסכמה שניתנה, מעוניין המבקש ברשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה איננה מתייחסת להסכמה שניתנה או לטעמים המצדיקים את חזרתו של המבקש מאותה הסכמה. חלף זאת, מעלה בא כוחו של המבקש טענות שונות בנוגע לעונש שנקבע בבית המשפט המחוזי, שלמרביתן אין כל עיגון ברקע העובדתי של התיק. כך, נטען על ידי בא כוחו של המבקש כי ענייננו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית הנוגעת למדיניות הענישה בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין, ובמסגרתה של טענה זו כותב הוא, בין היתר, כך בבקשה:

"בית המשפט המחוזי מפנה, כחיזוק להחלטתו, להלכה המנחה שניתנה ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל

(ניתן ביום 12.2.06). בית המשפט אף ציין כי בפרשת אבו סאלם הובהר כי לצד מדיניות הענישה הכללית בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין של הטלת עונשי מאסר של 45 ימים, יש להתחשב בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בית המשפט המחוזי קבע בהתאם כי 'מטיבה של העבירה הנדונה הוא לקבוע מדיניות ענישה כללית, מבלי להתעלם מנסיבות אישיות' , ועל כן החליט להחמיר בעונשו של המבקש לנוכח העובדה כי הסניגור לא הצביע על נסיבות מיוחדות בעניינו". (ההדגשות במקור – ס' ג' ).

וכך גם, נטען על ידו, כי במקרה זה מתבלט פער חריג בין רמת הענישה שנקבעה בערכאה הדיונית לבין רמת הענישה שנקבעה בערכאת הערעור, ובמסגרתה של טענה זו כותב הוא, בין היתר, כך בבקשה:

"כמתואר לעיל, בעקבות קבלת ערעור המדינה לבית המשפט המחוזי, עונשו של המבקש הוחמר, מ-15 ימים ל45 יום מאסר בפועל, כלומר העונש שהוטל בבית המשפט המחוזי גבוה פי 3(!) מן העונש שהוטל בבית משפט השלום ". (ההדגשות במקור – ס' ג' ).

טענות אלו נעדרות, כמובן, כל קשר לעובדותיו של מקרה זה: המבקש כלל לא הואשם בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין; עונשו הועמד בבית משפט השלום על ארבעה חודשי עבודות שירות והומר בהסכמתו ל-45 ימי מאסר בפועל, לאחר שהיה זה הוא שערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום; ולבסוף, פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו מכיל את שנטען על ידי בא כוחו של המבקש, אלא שהוא בן שורה אחת בלבד, שמשמעה מתן תוקף להסכמת הצדדים ותו לא. פרט לטענות אלו, התייחס בא כוחו של המבקש גם לנסיבותיו האישיות המצדיקות לטענתו הקלה בעונשו.

המסקנה העולה מבקשת רשות הערעור ונספחיה היא כי דין הבקשה להידחות, כאשר אין כל צורך בתגובת המשיבה במקרה זה.

כאמור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת על הסכמתם של הצדדים ולא הובא בפניי כל נימוק המצדיק סטייה מהסכמה זו, אשר כפי הנראה היטיבה עם המבקש נוכח הנסיבות האישיות להן טען בפני בית המשפט המחוזי. כפי שהראיתי לעיל, לטענות בא כוחו של המבקש אין כל עיגון ביסודותיו העובדתיים של המקרה דנן, וקל וחומר שאין בהן כל נימוק משפטי המצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

סוף דבר הבקשה נדחית.