רע"פ 1596/98אבוקוש חליל נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא א' לרון וכבוד השופטים נ' הנדל ור' כץ) בע"פ 7439/97 מיום 18.2.98.

ביום 4.12.90 נחקר המבקש על-ידי חוקרי מס-ערך מוסף. במהלך החקירה נגבתה ממנו הודעה, לאחר שהוזהר כי דבריו עשויים לשמש נגדו כראיה בבית-משפט. בתום החקירה נפסלו ספריו של המבקש לשנות המס 1989-1987 ונערכה לו שומה לפי מיטב שפיטה. ביום 17.4.94 הוטל על המבקש קנס מנהלי לפי חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו1985- בגין עבירה על סעיף 117(א)(7) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975- (להלן - חוק מע"מ). משלא שולמו הקנסות, פנתה המדינה לבית-משפט השלום בבקשה להטלת מאסר במקום הקנס שלא שולם.

בבית-משפט השלום טען המבקש, כי העבירות שבגינן הוטל הקנס בוצעו למעלה מחמש שנים לפני הטלתו של הקנס, ומכאן שהתיישנו. לעומתו טענה המדינה, כי על-פי סעיף 9(ג) לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, החל מרוץ ההתיישנות רק בתום הליכי החקירה, כלומר, במועד גביית הודעתו של המבקש על-ידי חוקרי מס ערך מוסף, ומכאן שהעבירה לא התיישנה. בתגובה טען המבקש, כי מטרת החקירה היתה פסילת הספרים ולא איסוף חומר במסגרת חקירה פלילית, ולכן אין לראות אותה כחקירה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 9(ג).

בית-משפט השלום דחה את הטענה, וקבע כי בגביית העדות מהמבקש היה משום ניהול חקירה נגדו, מאחר שיש לראות בה חקירה המכינה את התביעה העתידית. מסקנה זו מתבססת על העובדה שהמבקש הוזהר, ונאמר לו כי דבריו עשויים לשמש ראייה בבית-משפט. בהתאם לכך קבע בית-המשפט כי העבירות לא התיישנו במועד הטלת הקנס. המבקש ערער על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית-המשפט ציין כי החקירה במקרה זה היתה מיועדת לשתי החלופות - פסילת הספרים ואישום פלילי, וזאת משום שאחד מיסודות העבירה לפי סעיף 117(א)(7) לחוק מע"מ הוא ניהול ספרים בסטייה מהותית מההוראות. על-פסק דין זה מתבקשת עתה רשות ערעור.

בבקשתו מעלה המבקש מספר טענות. ראשית , טוען המבקש, יש לפרש את סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי כך שתקופת החקירה רק תשעה את מרוץ ההתיישנות, אך לא תיצור תקופת התיישנות חדשה. לשיטתו, מאחר שבמקרה דנן ארכה החקירה שמונה ימים, התיישנו העבירות בחלוף חמש שנים ושמונה ימים מיום ביצוען;

שנית , המבחן לקביעה אם החקירה היא חקירה פלילית המכוונת להגשת כתב-אישום הינו אם בפועל אכן הוגש כתב-אישום. במקרה זה הסתפקה המשיבה בפסילת הספרים, ומכאן שלא היה מדובר בחקירה פלילית. לחוקרי מס ערך מוסף יש אכן תפקיד כפול - ניהול חקירות מנהליות וניהול חקירות פליליות. אולם לא ניתן להסיק מעצם הכפילות שהחקירה במקרה דנן היתה גם פלילית, והמבחן צריך להיות האם בפועל מומשה החקירה בהגשת כתב-אישום. בשולי הדברים מעלה המבקש טענה כי ביקש לממש את זכותו להישפט על העבירות כתחליף לקנס המנהלי שהוטל עליו, ונוכח בקשה זו לא היתה המשיבה רשאית לפנות לבית-המשפט לשם אכיפת תשלומו של הקנס המנהלי.

המשיבה טוענת, כי לעניין מטרת החקירה, מדובר בממצא עובדתי של הערכאות קמא, אשר אין מקום לבחון אותו פעם נוספת בערכאה שלישית. אף לגופו של עניין, אין ממש בטענת המבקש, כי חקירתו, שכללה אזהרה בדבר זכות השתיקה ובדבר האפשרות להשתמש בדברים שייאמרו כראייה בבית-משפט, לא היתה חקירה המכינה הליך פלילי. לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, טענתו של המבקש סותרת את לשונו הברורה של סעיף 9(ג), הקובע כי מנין התקופות יתחיל מחדש מיום ההליך האחרון בחקירה. אשר לטענתו האחרונה של המבקש - זו לא נטענה בפני הערכאות קמא, ובירורה דורש התייחסות עובדתית ומשפטית שאין לה מקום בבקשה לרשות ערעור.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כפי שעולה מטיעוני הצדדים, מעורר המקרה דנן שתי סוגיות: אילו מעשים מנהליים ייחשבו ל"חקירה" לענייננו של סעיף 9(ג); ומה הנפקות של קיום חקירה כאמור לחישוב תקופת ההתיישנות. הסוגיה הראשונה נדונה בבית-משפט זה בע"פ 211/79 גזית ושחם חברה לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(1) 716. פסק-דין זה הוזכר בטיעוני הצדדים בפני הערכאות קמא, והן התייחסו אליו. המבקש אינו חולק על ההלכה שנקבעה באותו פסק-דין, אלא על הדרך שבה יושמה בעניינו. הלכה היא, כי רשות לערעור שני תינתן רק במקום שבו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית, החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). מטבע הדברים, אופן יישומה של הלכה שאינה שנויה במחלוקת לא יעורר בנסיבות רגילות סוגיה כאמור, וכך הם הדברים במקרה דנן. אף טענתו השנייה של המבקש אינה עשויה לעורר סוגיה המצדיקה מתן רשות ערעור, מאחר שעל-פניה היא עומדת בסתירה מוחלטת ללשונו החד-משמעית של החוק.

הבקשה נדחית.