רע"פ 16/04 רע"פ 16/04

ביום 10.1.99 הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום כנגד המבקש, המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בניגוד לסעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בניגוד לסעיף 380 לחוק העונשין וכן עבירה של תקיפה סתם בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 29.9.98, ערב יום כיפור, ברחבה הסמוכה לבית הכנסת הגדול שברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, עת הפגינו במקום מספר נשים מקבוצת "אמהות למען השלום", תקף המבקש את עין-יה כהן (להלן: עין-יה) שלא כדין, בכך שהתקדם לעברה בעודו דוחף עגלת תינוק, דרס את רגלה באמצעות העגלה ובעט בה בירכה. בהמשך, משהכתה עין-יה את המבקש בעזרת מקל של שלט שאחזה, נטל המבקש את המקל מידיה והיכה אותה באמצעותו בפניה. כתוצאה מכך, נגרמו לעין-יה שפשוף והמטומה מעל לחי ימין, המטומות ופגיעות יבשות בגפיים, בכתף שמאל ובירך ימין. באותו מעמד, לפי הנטען בכתב האישום, חבל המבקש ברות רוזנפלד חבלה חמורה בכך, שתפס אותה וזרק אותה כשפניה על הארץ, דרך על גבה ובעט בה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לרות רוזנפלד שבר באף, חתך נפוח ומדמם באף, חתך בשפה העליונה, חתך קטן עם המטומה במצח וכן שן קדמית שנשברה. עוד נטען בכתב האישום, כי בהמשך לאותן הנסיבות, תקף המבקש את אביחי נודל, שהינו צלם עיתונות שהוזעק לסקר את אירועי התקיפה המתוארים לעיל, בכך שנתן לו שתי מכות אגרוף חזקות בחזהו.

בית-משפט השלום בירושלים (כב' סגנית-הנשיא ש' דותן) הרשיע את המבקש בכל העבירות שבכתב האישום, והטיל עליו עונש מאסר של שנה אחת, שמתוכה שישה חודשי מאסר לריצוי בפועל, והיתר מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא, שלא יעבור תוך 3 שנים עבירה על סעיף 379 לחוק העונשין. יש לציין, כי בית-משפט השלום דחה את בקשת בא-כוח המבקש להזמין תסקיר מבחן עובר למתן גזר-הדין בשל כך שהתרשם, כי המבקש לא הפנים את חומרת מעשיו והגדיר את צערו על המקרה כחרטה מן השפה אל החוץ.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים י' הכט, מ' רביד ו- א' אפעל-גבאי) דחה את הערעור, בקובעו, כי בית-משפט השלום שקל את כל השיקולים הרלוונטיים בנסיבות העניין ואיזן ביניהם באופן ראוי, וכן כי אומנם העונש שהוטל על המבקש אינו קל, ואולם גם המעשים שביצע נמצאים ברף הגבוה של עבירות האלימות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. המבקש חזר והדגיש, כי בעקבות דחית בקשתו להגשת תסקיר מבחן, נגרם לו עיוות דין.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.

החלטתי לדחות את הבקשה.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, אף לי נראה, כי הגם שעונשו של המבקש אינו קל, עבירות האלימות שביצע נמצאות ברף הגבוה, וכן לאור קביעתו של בית-משפט השלום, לפיה התרשם, כי המבקש לא הפנים את חומרת מעשיו והגדיר את צערו על המקרה כחרטה מן השפה אל החוץ. משכך, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

מעבר לדרוש יוער, כי אשר להגשת תסקיר שירות המבחן - בית-המשפט רשאי לבקש את שירות המבחן להכין תסקיר במקרה פלוני, אך זאת רק כאשר הדבר נראה לו רצוי בנסיבות העניין (ראו ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מז (1) 177, 187). בנסיבות העניין, בית-משפט השלום לא היה מחויב לקבל תסקיר בטרם גזר את עונשו של המבקש. ואולם, בית-המשפט לא הסתפק בכך וביקש לברר מדוע סבור המבקש, כי ראוי להגיש תסקיר בעניינו, ואולם, מאחר והנמקה ראויה שתצדיק זאת לא הוצגה בפני בית-משפט השלום, בקשתו להגשת התסקיר נדחתה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקש יתייצב ביום 5.2.04 במזכירות בית-המשפט המחוזי בירושלים, לא יאוחר מהשעה 10:00 בבוקר, לשם התחלת ריצוי עונשו.