רע"פ 1608/00 שמעון לוי נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית-משפט השלום ברחובות בעבירות של תקיפה ואיומים, לאחר שנמצא, כי במשך תקופה מסויימת ביצע מעשים אלה כלפי המתלוננת ומכריה. לאחר שעמד בית-משפט השלום על עברו הפלילי של המבקש, הרצוף עבירות אלימות ועבירות רכוש, גזר עליו 36 חודשי מאסר, מהם 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים דבורה ברלינר, אברהם בייזר וזאב המר), החליט לבטל את גזר-הדין ולהחזיר את התיק לבית-משפט השלום, על-מנת לקבל תסקיר שירות-מבחן בעניינו של המבקש, ולגזור את דינו של המבקש לאחר שיהיו בפניו התסקיר, והתייחסות הצדדים אליו.

לאחר שקיבל את התסקיר, ושמע את טיעוני הצדדים, החליט בית-משפט השלום להותיר את גזר-דינו על-כנו. המבקש שב וערער לבית-המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור, לאחר שציין, כי התסקיר אינו מגלה נתונים המצדיקים הקלה בעונשו של המבקש. מכאן בקשת הרשות לערער שבפניי, בגדרה טען המבקש, שאינו מיוצג בהליך זה, כי הסניגור שייצגו בפני בית-המשפט המחוזי לא ביצע את מלאכתו נאמנה, וכי שגה בית-המשפט המחוזי בסרבו לשמוע עדויות של עדי-אופי ועדי-הגנה נוספים.

דין הבקשה להידחות.

ככלל, אין לאפשר עריכת דיון בשלישית בעניינו של בעל-דין, אלא כאשר מדובר במקרה, המעלה שאלה שהיא בעלת השלכות מעבר למקרה הבודד, או למיצער, במקום שבו נגרם עיוות-דין חמור. במקרה שבפניי, המבקש לא הצביע על שאלה משפטית אשר יש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור שני בעניינו, או על עיוות-דין כלשהו שנעשה לו, המצדיק את התערבות בית-משפט זה.

מעבר לדרוש אוסיף, כי אף לגופו של עניין, אין לקבל את טענותיו של המבקש, וזאת הן בשל היותן בלתי מנומקות, והן בשל הכלל, כי ערכאת הערעור אינה מקבלת ראיות ואינה שומעת עדויות, אלא במקרים חריגים ביותר, ומקרהו של המבקש אינו נכנס בגדר מקרים אלה.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.