רע"פ 1621/11 עינאד אבו רמילה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.12.2010 (ע"פ 2013-10, כבוד השופט י' נועם ) בו נדחה ערעורם של המבקשים 1 ו-2 על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת"פ 10583-06, כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן ).

המבקש 1 הועמד לדין בגין עבירה של בניה ללא היתר, והמבקש 2 הועמד לדין בגין עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. על פי כתב האישום, במועד כלשהו בין השנים 2004 ל-2006 נבנו, ללא היתר, שתי קומות, שהיוו תוספת בניה למגורים, במבנה אשר היה בבעלותו של המבקש 1

(להלן: המבנה הנדון )

והמבקש 2 שכר בו דירה.

ביום 19.8.2009 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את המבקשים, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. זאת על סמך עדותו של מפקח הבניה, שהעיד מטעם המשיבה (להלן : המפקח ), אשר נתמכה בתצלומים ושרטוטים שתיעדו את שראה בעת ביקוריו במבנה הנדון. בית המשפט קבע כי המשיבה הוכיחה שהמבנה האמור שינה צורתו בין מועד ביקורו הראשון של המפקח בו לבין מועד ביקורו הנוסף כשנתיים מאוחר יותר, באופן שנוספו לו שתי הקומות שתוארו בכתב האישום. עוד קבע בית המשפט כי המבקשים נמנעו מלהביא ראיות לסתור, אשר קרוב לוודאי היו מצויות בהישג ידם, כגון צילומים עדכניים של המבנה הנדון. המבקש 1 אישר שהוא בעל המבנה הנדון ואילו המבקש 2 אישר שהוא גר בקומה הראשונה שמעל הקרקע, אשר לגביה נקבע שנבנתה שלא כדין. בית המשפט גזר על המבקש 1 קנס על סך 67,300 ש"ח, התחייבות על סך 30,000 ש"ח להימנע מביצוע עבירות כגון אלו שביצע, וכן צו להתאמת הבניה המפורטת בכתב האישום לתכניות ולהיתרי הבניה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסת הבניה הקיימת. על המבקש 2 נגזר קנס על סך 3,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגישו המבקשים ערעור שנסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי אין עילה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית אשר הביאו להרשעת המבקשים או בקביעותיה לעניין הזיקות שבין המבקשים לבין המבנה הנדון. באשר לגזר הדין קבע בית המשפט כי הקנס שהוטל על המבקש 1 כלל איננו מכביד לאור העובדה שמדובר בבניה ללא היתר, שמטרתה להניב רווחים מהשכרת דירות ולהביא לפתרון מצוקת דיור. כמו כן קבע, כי הקנס שהוטל על המבקש 2 הינו סמלי בלבד ומשקף כראוי את מידת מעורבותו במקרה דנן. לבסוף קבע בית המשפט כי אין עילה להתערבותו בתקופת הזמן שנקצבה על ידי הערכאה הדיונית לביצוע צו ההריסה, זאת הן משום שאזור העיר העתיקה בירושלים בו בוצעו העבירות דנן, הינו אזור בו חלים ביתר שאת השיקולים המצדיקים ומחייבים אכיפת תכניות מתאר, והן בשל נסיבות המקרה הספציפי הכוללות בניה ללא היתר בהיקף נרחב (391 מ"ר).

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה מעלים המבקשים טענות רבות כנגד הממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית וכנגד קבלתן על ידי בית המשפט המחוזי. טענותיהם מופנות כנגד הקוהרנטיות של עדות המפקח וכנגד מהימנות הראיות מטעם המשיבה וכן כנגד מסקנות הערכאות שקדמו לי אשר הובילו להרשעתם. כמו כן, הם טוענים כי כתב האישום המתוקן הינו פרי התערבות שלא כדין מצידה של שופטת הערכאה הדיונית. כנגד גזר הדין טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא האריך את תקופת הזמן שנקצבה להתאמת המבנה לדרישות היתר הבניה, שכן ידוע כי בעיר העתיקה בירושלים מוסדות התכנון אינם מאפשרים בנקל את אישורן של תכניות בניה. יצוין, כי במסגרת בקשת רשות הערעור שבפניי, המבקשים מלינים גם על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.2.2011, במסגרתה נדחתה בקשתם לתיקון טעות סופר שנפלה, לטענתם, בפרוטוקול הדיון והשפיעה על הכרעת הדין בערעור.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור בתיק דנן. לטענתה, לא נקבעו בערכאות הקודמות הלכות חדשות או קביעות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. עוד היא טוענת, כי עיקר טענות המבקשים הינן כנגד ממצאים שבעובדה, בהם אין מקום להתערבות ערכאת הערעור, אלא במקרים חריגים. המשיבה מלינה על השפה בה נקטו המבקשים כאשר תקפו את התנהלותן של הערכאות הקודמות, וטענו לפברוק ראיות על ידי המפקח.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בכתב האישום, בפסקי הדין של הערכאות הקודמות וכן בתגובת המשיבה, מסקנתי היא כי בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). טענות המבקשים מופנות כנגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית וכנגד אי התערבותה של ערכאת הערעור בהן. שתי הערכאות שקדמו לי, דנו בראיות ובעובדות באופן מקיף, מעמיק ומספק. המבקשים לא הצביעו על כל עילה, המצדיקה דיון נוסף בפני ערכאה שלישית ועל כן דין הבקשה להידחות.

לעניין טענת המבקשים כלפי כתב האישום אציין כי התיקון שנעשה הינו טכני בלבד, מדובר בהוספת אות שנשמטה ואשר מובן לחלוטין גם בלעדיה, מה הייתה הכוונה בכתב האישום המקורי. את יתר התיקונים שביקשה המשיבה לבצע בכתב האישום, הגדירה הערכאה הדיונית כמהותיים ולא אפשרה לבצעם. על כן לא מצאתי ממש בטענות המבקשים בנושא זה. כמו כן, אין, לגישתי, צורך להידרש לטענות המבקשים כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בעניין תיקון הטעות הנטענת בפרוטוקול. זאת משום שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושתת בעיקרו על היעדר עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית; קביעה זו מספקת לבדה ואינה מצריכה את הנימוק הנוסף, עליו מלינים המבקשים, על מנת לבסס את הכרעת הדין.

באשר לערעור על גזר הדין אדגיש, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה דנן, העונש שנגזר על המבקשים הולם ומאוזן בעיני ולא מצאתי מקום להתערב בו.

סוף דבר, הבקשה נדחית.