רע"פ 1631/12 יצחק פדידה נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע – על-פי הודאתו – בבית-משפט השלום בצפת (כב' סגן-הנשיא ס' דבור ) בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש – בת זוג לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

לפי עובדות כתב האישום המתוקן, כנגד המבקש הוצא בבית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה צו האוסר עליו להטריד את המתלוננת בתיק, שהיא גרושתו. חרף צו זה, הפר המבקש את הצו והגיע לביתה של גרושתו והחל להטרידה ולהעליבה. המבקש אף תקף את גרושתו בכך שהיכה אותה במכות ידיים על ראשה ועל מצחה ונגרמה לה חבלה של ממש באזור בית השחי ובמקומות נוספים בגופה. בנוסף לכך, המבקש הוריד את החגורה של מעילו, הניף אותה לעבר צווארה של המתלוננת והחל לחנוק אותה באמצעות החגורה.

בית-משפט השלום (כב' סגן-הנשיא ס' דבור ) גזר על המבקש את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים וכן 12 חודשים מאסר על תנאי ואולם המבקש לא יישא בעונש זה אלא אם כן יעבור תוך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא עבירה בה הורשע במסגרת תיק זה ו/או כל עבירת אלימות מסוג פשע ויורשע בה תוך תקופת התנאי או לאחריה.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת.

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים א' קולה, ע' עיילנובי ו-י' בן-חמו ) דחה את הערעור בקובעו, בין היתר, כי עיון בתסקיר מגלה, כי מדובר במבקש אשר התקשה לקבל אחריות על המיוחס לו בכתב האישום, אינו מבין את משמעות מעשיו ועל אף הודאתו המילולית, הרי ששירות המבחן לא התרשם מביטויי חרטה בדבריו, המבקש לא היה אמפתי כלפי המתלוננת והתקשה להתייחס לדפוסי התנהגותו האלימים. עוד ציין בית-המשפט המחוזי, כי המבקש הפר "וברגל גסה" צו שיפוטי למניעת הטרדה מאיימת אשר ניתן כנגדו ובכך הוכיח פעם נוספת, כי אין מורו של החוק עליו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות.

לטענת המבקש, מדובר היה בתקיפה חד-פעמית ואקראית כלפי מי שהייתה בת-זוגו וזאת שעה שהוא כבר היה נשוי לאישה אחרת, איתה הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי ותקין. עוד טוען המבקש, כי הוא נשוי מזה חמש שנים לרעייתו הנוכחית והיחסים בין השניים טובים ותקינים. הוא ביצע את העבירה עת נקלע לסכסוך נקודתי בו הייתה מעורבת גם המתלוננת, כשנתיים לאחר גירושיהם וכשהם כלל לא מצויים בקשר שוטף ולמרבה הצער נהג כפי שנהג, אולם מעשה זה הינו זר לדרכיו ביחסיו עם בני משפחתו. לטענתו, העונש שנגזר עליו חורג באורח קיצוני לחומרה במידה המצדיקה מתן רשות ערעור. לטעמו, שגה בית-המשפט בהחלטתו שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן בדבר הטלת עונש מותנה ארוך ומשמעותי, שכן שירות המבחן עמד על כך שעונש מאסר בפועל עלול לגרום לנסיגה במצבו הכללי של המבקש ולחשוף אותו לאוכלוסיה פורעת חוק.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בסוגיה בפני ערכאה שיפוטית שלישית.

המבקש שב וטוען כאמור לעניין חומרת העונש שהוטל עליו. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות העניין, אין בעונש שהוטל על המבקש משום סטייה מרמת הענישה הנוהגת באופן המצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. המבקש תקף את המתלוננת שלא כדין, היכה אותה ונגרמה לה חבלה של ממש. הוא אף הוריד את חגורת מעילו והחל בעזרתה לחנוק את המתלוננת. את התנהגותו האלימה ביצע המבקש כאשר תלוי ועומד כנגדו צו שיפוטי. מעשיו אלה חמורים הם ומצדיקים הוקעה. אף לא נעלם מעיניי עברו הפלילי של המבקש, הכולל 20 הרשעות קודמות ובכלל זה עבירות של סמים, היזק לרכוש, תקיפת שוטר, הסגת גבול פלילית ועוד עבירות המעידות על התנהגותו האלימה. לכך יש להוסיף את הדברים שעולים מהתסקיר, לפיהם המבקש לא הפנים את חומרת מעשיו.

בית-משפט זה כבר פסק לא אחת על הצורך להחמיר את הענישה במקרי אלימות. כך למשל, קבע השופט מ' חשין (בדימוס) בע"פ 8314/03 רג'אח שיהד בן עווד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2005):

"בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר."

דברים אלה יפים הם אף למקרה שבפנינו.

כך נקבע אף לעניין חומרתן של עבירות האלימות בתוך המשפחה. כך למשל נקבע בע"פ 2037/92 יצחק בן דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.1992):

"בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה, שנעשית יותר ויותר למכת מדינה, וכן מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך ויינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו וייראו, הן מי שהורשע במעשי האלימות והן עבריינים בכוח."

בשל כל אלה, בקשת רשות הערעור נדחית.