רע"פ 1634/10 סופה שמירה בע"מ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 4827/09, כבוד השופטים צ' זילברטל- ס' נשיא, ג' כנפי ו-ר' יעקובי ) מיום 12.1.2010, בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (פ 4670/06).

ביום 23.4.2009 הורשעו המבקשים בבית משפט השלום (כבוד השופט א' רון ) בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, כל המבקשים הורשעו בעבירה של ניכוי מס תשומות בלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק במטרה להתחמק מתשלום מס, לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף) ובנסיבות מחמירות לפי סעיף 117(ב2)(3); מבקשים 2 ו-3 הורשעו אף בעבירה לפי סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף . על פי הנטען בכתב האישום בין השנים 2003 ל- 2006 ניכתה המבקשת 1 שהינה חברה העוסקת במתן שירותי שמירה ואחזקה, באמצעות המבקשים 2 ו-3 שהם מנהליה, מס תשומות בסך 847,053 שלא כדין, בכך שנוכה מס תשומות על סמך חשבוניות מס בגין עבודות שכלל לא בוצעו. ביום 7.7.2009 גזר בית המשפט על המבקשת 1 קנס בסך 1,000,000 ש"ח, על המבקשים 2 ו-3 נגזרו עשרים חודשי מאסר בפועל; שנה מאסר על תנאי וקנס בסך 20,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי (ע"פ 4827/09) אשר דחה את הערעור על הכרעת הדין וגזר הדין. בית המשפט שב ואישר את קביעתו של בית משפט השלום כי חשבוניות המס שהוצאו על ידי המבקשת חלקן אינן משקפות עסקת אמת, ומתוך המעשים נלמדת מודעותם של המבקשים לכך ומטרתם להתחמק מתשלום מס. בנוגע לחלק אחר של החשבוניות, אשר המבקשים הודו כי הן הוצאו שלא כדין, קבע בית המשפט תוך שהוא מסתמך על הלכה פסוקה, כי עצם רכישת חשבוניות מדומות ושימוש בהן לשם ניכוי מס תשומות באופן המפחית את הסכום החייב, מקיים במעשה הניכוי את יסוד הכוונה להתחמק מתשלום מס. בנוסף, בית המשפט סבר כי אין עילה להתערב בעונש שהושת על המבקשים והותיר את כל רכיבי גזר הדין על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוענים המבקשים כי מאחר שנקבע לכאורה כי התבצעה עסקה מלאכותית היה על בית המשפט לזכות את המבקשים, שכן עסקה מלאכותית אינה עבירה פלילית, אלא הסנקציות שבצידה הן אזרחיות. המבקשים אף משיגים על פסקי הדין שהיוו בסיס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל אופן פרשנותם והבנתם. כמו כן, המבקשים טוענים לכשל בייצוגם על ידי בא כוחם בערכאות הקודמות אשר היה מונע משיקולים זרים ומניעים אישיים. לעניין העונש טוענים המבקשים כי העונש שהושת עליהם חורג ממדיניות הענישה המקובלת.

מנגד סוברת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות שכן היא אינה מעלה כל שאלה משפטית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, ומאחר שאין בנמצא כזאת, סוברת המשיבה, פנו המשיבים להטחת האשמות בבא כוחם הקודם מבלי לצרף את תגובתו לכך. בנוסף, לטענת המשיבה אין מקום לעסוק בשאלה בדבר התקיימותה של עסקה מלאכותית, שעה שבית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בעסקה שאינה אמיתית. המשיבה סומכת ידיה על פרשנותם של פסקי הדין על ידי הערכאות הקודמות לטענתה לא הייתה הרחבה של ההלכה הפסוקה ולא התעלמות מהלכות שנפסקו בתחום זה. לעניין העונש טוענת המשיבה כי העונש שהושת על המבקשים אינו חמור לאור נסיבות ביצוען והיקפן של העבירות וכן אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות הללו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, שכן בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקשים לא הצביעו על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. המבקשים בטיעוניהם משיגים כנגד ממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאות הקודמות וכנגד אופן החלת ההלכה הפסוקה. אולם, מעיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות עולה כי הקביעות והמסקנות שנקבעו מבוססות על תשתית ראייתית ותשתית פסיקתית באופן ראוי, שאינו מצדיק את התערבותה של ערכאה שלישית. יתרה מכך, המבקשים מנסים בטיעוניהם לשרטט תמונה לפיה שגו הערכאות הקודמות עת סיווגו לכאורה את העסקה כעסקה מלאכותית, אולם בית המשפט המחוזי קבע במפורש "כי לא נקשרה עסקה אמיתית", להבדיל מעסקה מלאכותית. לעניין הטענות בדבר כשל בייצוג, כבר עמד על כך בית משפט זה כי טענות אלו יועלו ויבחנו בזהירות רבה, ועל הסנגור הטוען זאת מוטל נטל שכנוע כבד מאוד שכן מדובר בחוכמה שלאחר מעשה (ראו: ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 27 לפסק הדין (טרם פורסם, 6.4.2009)). בענייננו, לא מצאתי מקום להידרש לטענות אלו, שעה שלא צורפה תגובת הסניגור הקודם אשר בכוחה ללמוד האם יש בטענות אלו ממש (מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 לפסק הדין (לא פורסם, 22.11.2005)).

בכל הנוגע לטענות בדבר חומרת העונש, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים.

סוף דבר הבקשה נדחית.

החלטתו של השופט רובינשטיין מיום 26.2.2010 לעניין עיכוב ביצוע העונש מבוטלת בזאת.

המבקשים 2 ו-3 יתייצבו ביום 25.7.2010 בשעה 10:00 בתחנת המשטרה בבית המעצר מגרש הרוסים, ירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשם.