רע"פ 1650/07 ירמיהו גלב נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בהסגת גבול כדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בניסיון כניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(ב) לחוק ובהחזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק. היה זה לאחר שהמבקש, ביחד עם שניים נוספים, השיגו מפתחות לדירת מגורים בתל-אביב, וכשהם מצוידים בכלי פריצה הגיעו אל המקום וניסו לפרוץ את דלת הדירה. אדם, שהיה עד למתרחש הזעיק את המשטרה והשלושה נעצרו.

2.

בעקבות ההרשעה נגזרו למבקש, בהתאם להסדר הטיעון, שני חודשי מאסר ועוד שתי תקופות של מאסר על-תנאי. תחילה ביקש בית-משפט השלום לבחון אפשרות לריצוי המאסר בעבודות שירות, אך אפשרות זו ירדה מעל הפרק משנתברר, כי המבקש סירב לעריכתה של בדיקת סמים, ויתרה מכך – כי בעבר הוא נשלח, בגין הרשעה קודמת, לביצוען של עבודות שירות ותפקודו נמצא לקוי.

3.

על שליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגן-הנשיא ז' המר והשופטות י' שיצר וי' שבח), אולם ערעורו נדחה. ערכאת הערעור ציינה, כי בהעדר מנגנון בחוק המאפשר לבית-המשפט לבקר את האופן בו הפעיל הממונה על עבודות השירות את שיקול-דעתו, אין הוא מוסמך לבחון את החלטת הממונה.

4.

בעקבות כך גמלה בלבו של בא-כוח המבקש, עורך-הדין י' זילברברג, כפי שהעיד הוא על עצמו כבר בערכאת הערעור, ההחלטה "להרים את הכפפה" ולהעמיד לבחינתו של בית-המשפט העליון את השאלה העקרונית בדבר קיומה של ביקורת שיפוטית על הכרעות הממונה על עבודות השירות. שאלה כללית זו משיתה, להשקפתו, את הבסיס המשפטי להרשאת ערעור שני על העונש שנגזר לשולחו.

5.

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה זו. סעיף 51(ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977, הסמיך את בית המשפט להחליט כי אדם ישא בעונש מאסר שנגזר לו בדרך של עבודות שרות, ובלבד שיתקיימו שניים: הנידון הביע את הסכמתו לכך; והממונה על עבודות השירות "הודיע לבית המשפט מהי עבודת השירות שהנידון יכול לעבוד בה" (בלשון הסעיף). בידי בית המשפט אין את הכלים לקבוע אם נידון יכול לבצע עבודות שירות, כפי שאין בידו כלים לפקח על ביצוען. לצורך כך הוא נעזר בממונה על העבודות, ומטבע הדברים חוות דעתו היא בבחינת המלצה בלבד, ולבית המשפט נתונה הסמכות לאמצה או לדחותה, בצד סמכותו לקבל הסברים מהממונה. מטבע הדברים, השיקולים על פיהם נבחנת התאמתו של נידון לשאת בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות מגוונים הם, אולם אין כלל ספק כי התנהגות הנידון במקרים קודמים בהם חויב לבצע עבודות, הוא שיקול מרכזי.

בית המשפט המחוזי בחן את עניינו של המבקש על פי כללים אלה, ואינני סבור כי שגה בתוצאה אליה הגיע. בנסיבות אלו לא מצאתי כי הוכחה עילה לקיומו של ערעור נוסף, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.

המערער יתייצב לשאת במאסרו במועד שקבע בית המשפט המחוזי.