רע"פ 169/07 תאאר טוויל נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בשני מקרים של גניבה מכלי-רכב, חבלה במזיד ברכב ופריצה לרכב – עבירות לפי סעיפים 413ד-413ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נגזר עונשו של המבקש לשלושה חודשי מאסר, אשר נקבע כי לא ירוצו בדרך של עבודות שירות, הושת עליו קנס בסך 1,500 ש"ח, והוא חויב לפצות כל אחד מן המתלוננים בסכום של 1,000 ש"ח. מערעור, שהוגש לבית-המשפט המחוזי, חזר בו המבקש בהמלצתו של בית-המשפט.

2.

כעת, לאחר שהוחלף בא-כוחו, עותר המבקש להרשות לו לערער על גזר-הדין בענינו, הפעם בפניו של בית-משפט זה. את טיעוניו, שאינם אלא טיעונים פרטניים המוגבלים לענינו המסוים, מבקש בא-כוחו, עורך-הדין בני נהרי, לעטות בלבוש כללי למען תימצא עילה להיעתר לבקשתו. כך טוען המבקש, כי התעלמותה של ערכאה דיונית, ככלל, מנסיבותיו המקלות של מי שהורשע בדין, אינה עולה בקנה אחד עם הוראתו של סעיף 51ב(א) לחוק העונשין, המסמיך את בית-המשפט לקבוע כי מאסר שהוטל ירוצה בדרך של עבודות שירות; כי מקום בו לא הורה בית-המשפט על הגשתו של תסקיר מטעם שירות המבחן שעה שהיה עליו, כנטען, להורות כן, הופר עקרון הענישה האינדיבידואלית; וכי שאלה הדורשת בירור היא כלום קמה לשופט סמכותו להורות על הגשת תסקיר, אף מקום בו לא התבקש הדבר בידי באי-כוחו.

3.

טענות אלו יש לדחות על הסף. באשר לשתיים הראשונות, ברי כי כל תכליתן היא עקיפתה של ההלכה הנוהגת עמנו, היא הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123, ולפיה רשות לערעור נוסף – וחד הוא אם חזר המבקש בו מן ההליך בערכאת הערעור הראשונה ואם, לחלופין, נדחתה עמדתו באותה ערכאה – לא תינתן אלא לצורך ליבונן של שאלות בעלות השלכה כללית. באשר לטענה השלישית, אין זו אלא טענת סרק, שכן ממילא – וכפי שכותב המבקש עצמו בבקשתו – לא ביקש מבית-משפט השלום כי יוגש תסקיר בענינו.

4.

מטעמים אלה, אני דוחה את הבקשה על הסף, ועמה את העתירה לעיכוב ביצועו של העונש.