רע"פ 1699/06 נאג'י כילאני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

המבקשים הועמדו לדין בבית-משפט השלום בנצרת (ת"פ 1094/03) בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בנוסף, למבקש 1 יוחסה בכתב האישום גם עבירה של תקיפת קטין, לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 29.12.01 תקף המבקש 1 את נאדר כסאברי (להלן: המתלונן) במסגרייתו שבכפר יפיע בכך שהכה אותו בידיו. לאחר-מכן זרק המבקש 1 מוט ברזל על המתלונן אך החטיא והמוט פגע בג'רייס כסאברי, בנו הקטין של המתלונן, וכתוצאה מכך נגרמה לו נפיחות בקרקפת. בהמשך לכך היכה המבקש 2 את המתלונן במקל וגרם לו לפציעה מדממת בסמוך לעין שמאל, וכן הכה במקל בראשו של רביע כסאברי, בנו הנוסף של המתלונן וגרם לו לחבלה.

בית-משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת כ' רוטפלד-האפט) הרשיע את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום וביום 28.7.2005 גזר על כל אחד מהם עונש של מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים, מאסר על תנאי של 8 חודשים לתקופה של 3 שנים, קנס בסך 1,000 ש"ח ופיצוי לכל אחד משלושת המתלוננים בסך 5,000 ש"ח.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בנצרת.

בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן-הנשיא י' כהן והשופטים ה' חטיב ו-א' הלמן) דחה את הערעור לעניין ההרשעה בקובעו, כי לא מצא מקום להתערב בממצאיו העובדתיים וממצאי המהימנות של בית-משפט השלום וכי לא התקיימו תנאים חריגים המצדיקים התערבותו. הערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט ה' חטיב, אשר סבר, כי יש להטיל על המבקשים עונש של 6 חודשי מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות.

מכאן בקשות רשות הערעור שבפני, במסגרתן הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצעו עונש המאסר שהוטל עליהם. בבקשותיהם, חוזרים המבקשים על טענותיהם כפי שהעלו בפני בית-המשפט המחוזי. לטענת באי-כוחם של המבקשים, שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא התחשב בנסיבותיהם האישיות ולא המיר את עונש המאסר בפועל בעונש של עבודות שירות, כפי שסבר שופט המיעוט. בא-כוחו של המבקש 2 מוסיף וטוען, כי מרשו הופלה לרעה וכי לא היה מקום להטיל עליו עונש זהה לזה שהוטל על המבקש 1, שכן לעומתו, לא הואשם בעבירה של תקיפת קטין. בנוסף, טוען בא-כוחו של המבקש 1, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא התערב בממצאים עובדתיים ובקביעת מהימנות הראיות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשות אינן מעלות כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בהשגות על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית ואושרו על-ידי ערכאת הערעור. עוד טוענת באת-כוח המשיבה, כי הלכה היא, כי אין מתערבים בערעור המופנה כנגד חומרת העונש בלבד וכי העונש שהוטל על המבקשים אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי" בעניינם, בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

בכל הנוגע לטענות בא-כוחו של המבקש 1 בעניין הרשעתו, דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. בית-משפט השלום מצא את עדויותיהם של המתלוננים מהימנות בניגוד לעדויותיהם של המבקשים, אשר נמצאו כבלתי אמינות וקבע, כעניין שבעובדה, כי המבקש 1 ביצע את העבירות שיוחסו לו. הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן הראיות ומן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205). גם במקרה שלפנינו, לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו ולהתערב בקביעותיו של בית-משפט השלום בעניין זה.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה לעניין חומרת העונש להידחות אף היא. המעשים אותם ביצעו המבקשים הינם מעשי אלימות, שאין להקל בהם ראש. המבקשים תקפו בצוותא את המתלונן ובניו, האחד מהם קטין, בעזרת נשק קר, בשל ויכוח על חוב כספי. בית-משפט השלום התחשב בנסיבותיהם האישיות של המבקשים ובעובדה, כי חלף זמן רב מעת ביצוע העבירה ועד למתן גזר-הדין, אך החליט להשית עליהם עונש מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים. כמו-כן, אין לקבל את טענת בא-כוחו של המבקש 2 בנוגע לאפלייתו לעומת אחיו, שכן השניים היו שותפים לביצוע המעשה, כאשר המבקש 1 יזם את האירוע האלים והמבקש 2 בחר להצטרף למעשיו, תוך שהוא תוקף ומכה את המתלונן ובנו.

לכל אלה יש להוסיף את עברם הפלילי של המבקשים. למבקש 1 עבר פלילי, הכולל הרשעה קודמת בגין עבירת תקיפה סתם והרשעה נוספת בעבירה אחרת ולמבקש 2 עבר פלילי, הכולל שתי הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות והרשעה נוספת בעבירה אחרת.

כפי שקבע בית-משפט זה לא פעם, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות אלימות (ראו

ע"פ 523/05 ויאם סלמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ). בעניינו, נראה, כי העונש שנגזר על המבקשים הינו ראוי ואין הוא חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מסוג זה. מטעמים אלה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות הערכאות הקודמות, גם בכל הנוגע לחומרת העונש.

אשר-על-כן, בקשות רשות הערעור נדחות.

החלטותיי מיום 20.2.06 ומיום 22.2.06 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר – מבוטלות.

על המבקשים להתייצב ביום 24/9/06 לא יאוחר מהשעה 10:00 בתחנת המשטרה בנצרת, לשם תחילת ריצוי עונשם.