רע"פ 1727/98 רומן בן-דוד נ. מדינת ישראל מנהל המכס והמע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' גרוס, י' בן-שלמה, מ' רובינשטיין) בע"פ 1853/95 מיום 16.12.97.

המבקש מספר 1 (להלן - המבקש) והמבקשת מספר 2, חברה שהמבקש היה בעת הרלוונטית מנהלה הפעיל (להלן - החברה), הורשעו בבית-משפט השלום בעבירות שונות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975- (להלן: חוק מע"מ). על-פי הודאתם הורשעו המבקשים בעבירות של אי-תשלום מס על-פי דו"ח תקופתי שהוגש (סעיפים 118+88 לחוק מע"מ) ואי-הגשה במועד של שבעה דוחות תקופתיים (סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ). בנוסף הורשעו המבקשים בהגשת דו"ח תקופתי הכולל ידיעות לא נכונות ללא הסבר סביר ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס (סעיף 117(א)(3) לחוק מע"מ) ובאי תשלום מס התשומות שהוחזר עקב עסקה שבוטלה (סעיפים 118+43 לחוק מע"מ). הטיעון בערכאות קמא והבקשה שבפני עניינם בהרשעה בשתי העבירות האחרונות בלבד.

בין החברה לבין חברת קרדן השקעות בע"מ (להלן - קרדן) נכרת ב17.5.90- חוזה, שבמסגרתו רכשה החברה מקרדן נכס מקרקעין. בגין העסקה קיבלה החברה מאת קרדן חשבונית מס וניכתה את מס התשומות הכלול בה בדו"ח שהגישה לתקופת הדיווח 5/90. בעקבות סכסוך שנתגלע בין הצדדים הגישה קרדן תביעה כנגד החברה, וביום 26.11.91 ניתן לזכותה פסק-דין בהיעדר כתב-הגנה. בפסק-הדין נקבע כי על המבקשים להחזיר לקרדן את כל הזכויות בנכס ואת החזקה בו, ולשלם לה פיצויים. בהסתמך על פסק-הדין הנפיקה קרדן חשבונית זיכוי, שבה נכלל המע"מ אשר שילמה בגין העסקה. עותק החשבונית הומצא לבא כוחם של המבקשים. ביום 30.3.92 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, אשר בהמשך קיבל תוקף של פסק-דין (להלן - הסכם הפשרה). במסגרת הסכם הפשרה, אשר לא כלל התייחסות מפורשת לסוגיית המע"מ, נטלה על עצמה קרדן מספר חיובים במקביל להשבת הזכויות בנכס, ואף ויתרה על הפיצויים שנפסקו לזכותה. הצדדים הצהירו, כי בכך מתמצות כל טענותיהם ההדדיות. בשום שלב לא שילמו המבקשים את מס התשומות שהוחזר בגין עסקת המכר, ובשל כך הוגש נגדם כתב-אישום בבית-משפט השלום, אשר כאמור הרשיעם בעבירות שיוחסו להם. המבקשים ערערו על פסק-דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורם. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבקשת עתה רשות ערעור.

בבקשתם טוענים המבקשים, כי לא היה מקום להרשיעם, מאחר שלא קמה להם חובה להחזיר את מס התשומות לפי סעיף 43 לחוק מע"מ. טענה זו מתבססת על שני נדבכים. ראשית , החובה להחזיר את המס לא קמה בעת מתן פסק-הדין במעמד צד אחד לטובת קרדן, משום שההסכם לא בוטל כנדרש בסעיף 43 לחוק מע"מ. בית-המשפט לא קבע שההסכם בטל, ולא הורה על השבה. ההשבה, נטען, היא תנאי הכרחי לבטלות עסקה לצורך מע"מ, וזאת על-פי הוראות הפרשנות של אגף המכס ומע"מ. בהיעדר השבה לא קמה למבקשים חובה להשיב את מס התשומות, לא קמה לקרדן הזכות להנפיק חשבונית זיכוי בגין המע"מ ששולם, שלטונות מע"מ לא היו צריכים לזכותה, ולאחר שזיכוה היו רשאים לשוב ולתבוע ממנה את המע"מ שהוחזר לה בטעות. שנית , בהסכם הפשרה שנחתם בין החברה לבין קרדן בוטל החוזה, אך בהסכם הפשרה גם קבעו הצדדים כי קרדן תישא בתשלום המע"מ. לשם ביסוס טענה זו תוקפים המבקשים שתי קביעות של הערכאות קמא. הקביעה הראשונה היא, כי משבוטל החוזה קמה למשיבים חובה אבסולוטית להשיב את מס התשומות, ולא ניתן להתנות על חובה זו בחוזה בין הצדדים. לטענתם, נוכח נוסחו של סעיף 49 לחוק מע"מ, נקודת המוצא של החוק היא שיש לשלם את המס על-פי החשבונית, ולכן רשאים הצדדים לקבוע כי המס אכן ישולם על-פי החשבונית אפילו בוטלה העסקה. הקביעה השנייה אותה תוקפים המבקשים היא, כי בפועל אין ללמוד מהסכם הפשרה, אשר לא התייחס במפורש לסוגיית המע"מ, כי קרדן נטלה על עצמה חיוב זה. המבקש טוען שזו היתה כוונתו בעת שחתם על הסכם הפשרה, וכוונה זו התבטאה בהסכם בתניה שבה ויתרו הצדדים על כל טענה אחרת שיש להם זה כלפי זה. עוד נטען, כי משתיקת הסכם הפשרה ניתן ללמוד כי על המוכר לשאת במע"מ. טענה אחרת של המבקשים היא, כי קיומו של הסכם הפשרה מעלה ספק סביר לעניין קיומה של מחשבה פלילית או של טעות בדין או בעובדה. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הסוגיה המתעוררת - סמכותם של הצדדים להתנות על סעיף 43 לחוק מע"מ - הינה סוגיה חשובה שטרם נדונה בבית-המשפט העליון, ולכן יש מקום להעניק להם רשות ערעור.

בתגובתה לבקשה סומכת המדינה את ידיה על פסקי-הדין של הערכאות קמא ועל נימוקיהן. כמו-כן נטען, שגרסת המבקשים, לפיה הוסכם כי קרדן תישא בתשלום המע"מ, הינה גרסה כבושה, אשר הועלתה רק כשהתחוור למבקש כי העובדה שלא היה לו כסף לשלם את המע"מ אינה מהווה הגנה במישור הפלילי. לסיכום, טוענת המשיבה, אין הבקשה מגלה עילה למתן רשות ערעור על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא בפני בית-משפט זה, כי רשות לערעור שני תינתן רק במקום בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להכרעה (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בסופו של דבר מתבססת הבקשה על תקיפת קביעתם של בתי-המשפט קמא, כי בפועל לא נקבע בהסכם הפשרה שקרדן תישא בתשלום המע"מ. קביעה זו, שעניינה פרשנותו של חוזה אשר נחתם בין שני צדדים, אינה מעוררת, מטבע הדברים, סוגיה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים. משכך הם פני הדברים, אין הטענות הנוספות שמעלים המערערים רלוונטיות למתן רשות הערעור.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב ביום א', 12.7.98, עד השעה 12:00, לריצוי עונשו, כאמור בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 21.12.95.