פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1728/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מאיר לוי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.2.11 בעפ"ת 31894-01-11 שניתן על ידי
כבוד השופט רענן בן יוסף
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בעפ"ת 31894-01-11 (כבוד השופט ר' בן יוסף )
מיום 17.2.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (פ"ל 1271-08, כבוד השופט י' צימרמן ).
המבקש הועמד לדין בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רשיון תקף, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, אי ציות לתמרור ב-37 ואי ציות להוראת שוטר.
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 5.2.2008 נכנס המבקש לצומת בנסיעה שוטפת, כשהוא נוהג ברכב (ללא ביטוח), ופנה שמאלה לרחוב מבלי לציית לתמרור ב-37 המוצב בדרכו. בהמשך עמד במקום שוטר והורה למבקש לעצור רכבו בצד הכביש. המבקש הגביר מהירות נסיעתו ונמלט מן המקום. עוד נטען, כי רישיונו של המבקש היה מופקד באותה עת בשל פסילה על ידי משרד הרישוי.
ביום 19.8.2010 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, לאחר שמיעת הראיות. בגזר הדין מיום 6.1.2011 הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של 6 חודשים שירוצה בעבודות שרות, מאסר על תנאי של 6 חודשים לתקופה של 3 שנים, מאסר על תנאי נוסף של חודש לתקופה של 3 שנים וכן פסילה מקבלת או החזקת רישיון למשך 7 חודשים. בית משפט השלום, שקל לחומרה, את עברו של המבקש (32 הרשעות), את חומרת עבירותיו וכן את הצורך להרתיעו מלשוב ולבצע עבירות מסוג זה. לקולה נשקלה עובדת היות זו העבירה הראשונה של נהיגה בזמן פסילה שהוא ביצע.
על הכרעת דינו ועל גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו. טענתו העיקרית הייתה כי התעורר ספק סביר ביחס לשאלת זיהויו כמי שנהג ברכב וביצע את העבירות, ספק המצדיק את זיכויו.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי בית משפט השלום הרשיע את המבקש כדין על פי ההוכחות וכי אין מקום להתערבות בגזר הדין כפי שנגזר.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התערב בהכרעת הדין של בית משפט השלום לאור הראיות הקלושות בתיק. לחלופין, ואם יוחלט על הותרת הכרעת הדין על כנה, טוען המבקש, כי נסיבותיו האישיות והיות זו הפעם הראשונה בה ביצע עבירה של נהיגה בזמן פסילה, מצדיקים הקלה בעונש.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, המבקש, לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: ע"פ 3091/08
טרייגר נ' מדינת ישראל ( לא פורסם 29.01.2009) ;
בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, למרות טענותיו. די בסיבות הללו כדי לדחות את הבקשה.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. טענתו העיקרית של המבקש מתייחסת למחלוקת העובדתית בדבר זיהויו כנהג הרכב שביצע את העבירה. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאים עובדתיים, במיוחד כאשר הממצאים מושפעים ממידת מהימנות העדים שהעידו בפני הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 4912/91 ירון תלמי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(1) 581 (1993) בעמוד 607). קל וחומר כאשר מדובר בבקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי. באשר ליתר טענות המבקש, הרי שהן נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלבנטיים.
סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ב' באדר ב התשע"א (8.3.2011).
ש ו פ ט