רע"פ 1737/07 מוחמד אבו גנאם נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום ברמלה (ת.פ. 1761/06 ות.פ. 4395/06) בגין שתי עבירות של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).

ביום 14.3.06 הוגש כנגד המבקש כתב האישום הראשון לפיו הסיע ביום 11.3.06 שלושה אנשים השוהים באופן בלתי חוקי בישראל לכיוון תל-אביב. בטרם הועמד לדין בגין המתואר בכתב האישום הראשון, הוגש כנגדו כתב אישום נוסף, לפיו הסיע 11 שוהים בלתי חוקיים ביום 16.12.06 בכביש 443.

בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט ) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, וביום 27.12.06 גזר עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים ושבוע ימים, ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים והתנאי שלא יעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל וכן איסור נהיגה ברכב לתקופה של שנה מיום שחרורו. בגזר-דינו, התייחס בית-המשפט לחומרת העבירות שביצע המבקש, לנסיבותיו האישיות ולמצבו הכלכלי וכן לכך שהודה בעבירות שיוחסה לו.

על גזר-דינו של בית משפט השלום, ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' המר והשופטות י' שיצר ו י' שבח ) קיבל את הערעור. בפסק-דינו, התייחס בית המשפט לעובדה שהמבקש חזר והסיע שוהים בלתי חוקיים בעודו ממתין למשפטו בנוגע לכתב האישום הראשון וכן לעברו הפלילי וקבע כי בית משפט השלום הקל עמו באופן הסוטה ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה. לבסוף, הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל וכן קנס בסך 13,000 ש"ח שישולם תוך 30 יום או 60 ימי מאסר תמורתו.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שבפניי. לטענת המבקש, גזר-דינו של בית המשפט המחוזי סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה ואינו מתחשב בנסיבותיו האישיות. לטענתו, שגה בית המשפט בכך שהטיל עליו קנס בסכום גבוה, שאותו עליו לשלם בעת שהייתו במאסר וללא מקור פרנסה. עוד טוען המבקש, כי האנשים אותם הסיע הגיעו לישראל על-מנת לעבוד ולא הוגש נגדם כתב אישום.

מנגד, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית היות והיא עוסקת בחומרת העונש ותו לא. לגופו של ענין, טוענת המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש סביר לאור חומרת מעשיו ועברו הפלילי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ואינה מציגה עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצא אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש והסיכון לחיי אדם הטמון בה, וזאת לנוכח המצב הביטחוני השורר במדינת ישראל. יתרה מכך, בענייננו ישנן נסיבות מחמירות כגון העובדה שהמבקש עבר את העבירה נשוא כתב האישום השני, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בשל אותה עבירה וכן העובדה שמדובר בהסעה אל תוך שטח ישראל ולצורך רווח כלכלי. אל נסיבות אלו התייחס בית משפט זה

ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):

"חומרה יתירה נודעת לעבירות הנעברות על רקע כספי או עיסקי. ברי כי אנשים העוסקים דרך-קבע בהסעתם של שוהים בלתי חוקיים - בעיקר במקום שהמדובר הוא בהסעה משיטחי האזור אל תוך ישראל - גורמים לסיכון רב יותר של הציבור... אם ברצוננו לשרש את התופעה ולמנוע כניסתם של תושבי האזור לישראל שלא כדין, עלינו להרתיע בראש-ובראשונה את המעסיקים והמסיעים המפיקים תועלת כלכלית מהפרת החוק. גם במקרים אלה, כמובן, ניתן דעתנו לנסיבות המקרה, ונחמיר ביתר עם אותם מעסיקים ומסיעים המעסיקים והמסיעים דרך קבע שוהים בלתי חוקיים שאינם מוכרים להם. בהקשר זה ברור, כמובן, כי אין דינו של מי שביצע עבירה אחת כדינו של מי שמפר את החוק פעמים רבות".

לאור האמור לעיל, אני סבור כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין הצורך לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה, לבין ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של המבקש ולא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו.

אשר-על-כן, דין הבקשה להדחות.